שרביט חם - פירות וירקות

 אני אוכלת הרבה ירקות האורך כל השנה, ובקיץ קצת פחות כי אז אני אוכלת גם הרבה פירות.

ירקות

ירקות שתמיד יש בבית - כרוב לבן (אחד הירקות האהובים עליי) ומלפפונים או קישואים, שאת שניהם אני אוככלת רק חיים. את הכרוב אני צריכה לטעום קודם כדי לבדוק אם הוא דורש בישול. איכשהו הכרוב הלבן בארופה הרבה פעמים קצת חריף, וזה עובר רק בבישול קצר. ירקות אחרים שיש, אבל במתחלף, הם עגבניות, חסה, דלעת, כרובית. בעקרון, בחורף הרבה יותר קל להחזיק ירקות. יש לנו מקרר קטן (מה שנקרא בארץ "מקרר משרדי") אז בחורף אנחנו מאכסנים את הירקות בבגז' של הרכב, שגם ככה עומד רוב השבוע בלי תזוזה.

ירק שתמיד יש במקרר בעבודה - קישואים והרבה פעמים גם כרוב סיני, מלפפונים. אני פשוט חותכת ואוכלת טרי במהלך היום. אם יש דלעת, אני מחממת את הקליפה במיקרו כי היא קשה מדי ומנפחת לי את הבטן.

בקיצור, אין ארוחה שלא כוללת ירקות. בארוחת ערב הרבה פעמים זה רק ירקות. אם אני עוד רעבה, אני מוסיפה ביצים קשות (חלבון בלבד) או יוגורט. את הירקות אני אוכלת לרוב טבעי ומדי פעם מוסיפה מלח.

לפני שעברתי לאוסטריה, מגוון הירקות שלי היה רחב יותר. איכשהו כאן רוב הירקות מאוד יקרים ורק חלק מצומצם לא יקר, וזה מה שאני קונה.

חוץ מהירקות שציינתי, אני מאוד אוהבת עלי סלרי, שומר, פלפלים מתוקים (אדום, צהוב וכתום), ברוקולי, קולורבי. אני מתה על פטרוזיליה וכוסברה. פעם מאוד אהבתי שום, בצל וחציל אבל בשנים האחרונות הם עושים לי בחילה וכאבי בטן נוראיים. פרסה לא משפיעה עליי כמו בצל, ואני אוכלת אותה באזור האביב, כשהיא בעונה. ביקצור, נראה לי שאני אוהבת את כל הירקות מלבד אלה המרים והחריפים.

פירות 

פירות אני אוכלת בעיקר בקיץ, בעיקר כי אני קוטפת אותם מכל מקום אפשרי. זה מתחיל באזור מאי, שאז יש דובדבנים, ממשיך עם תותי עץ ופטל אדום, ואז מגיעים פטל שחור ומיראבל, ואחריהם תפוחים ואגסים. העונה מסתיימת ממש בסוף אוקטובר, שאז אני קוטפת את אחרונות התאנים. כשגרתי באוסטריה התחתונה, היו גם הרבה ענבים, אבל כאן אין. אפילו שאני אוכלת הרבה פירות בקיץ, אין לי יכולת לאכול הכל ואני מקפיאה את הרוב. בכללי, אני גם אוהבת לאכול את הפירות שלי קפואים, ככה שזה מסתדר. את הפירות אני מקפיאה בפריזרים של האוניברסיטה כי, כאמור, בבית יש לנו מקרר ממש קטן. כרגע יש לי עוד מגרה שלמה של תאנים, וזה ככל הנראה יחזיק לפחות עוד חודש וחצי.

פירות שאני לא קוטפת וכן אוכלת הם פטל אדום קפוא, תפוחים ואגסים בחורף, אבטיח ומלון בקיץ. גם את האבטיח והמלון אני אוהבת לאכול עם הקליפה. לאורך כל השנה אני גם אוכלת מדי פעם אוכמניות

בבית עצמו יש גם תמיד אבוקדו ורוקולה, אבל זה כי S אוהב.

נכתב בהשראת השרביט החם.

Prater Vienna, Halloween Day

The Downtrend

 אני לא בטוחה מה קורה איתי, אבל אני מרגישה שאני בתהליך לא טוב.

אני בסוג של דאגה תמידית שלא מרפה, גם אם אני מצליחה לשכנע את עצמי שהיא לא הגיונית.

אני כל הזמן חוששת שאנשים יקראו מה שהמכון כותב עליי וישפטו אותי לפי זה. אני כל הזמן חוששת שזה יביא לדחייה שלי ממשרות או מלגות עליהן אני מתמודדת. אני מנסה להיות רציונלית ולהוכיח לעצמי שזה לא נכון - כי זה באמת לא נכון, לפחות לא כשמדברים איתי ומקשיבים לי. שבוע שעבר הגיע אדם מאוד בכיר מתוכנית המזון העולמית והרגנו לי איתו פגישה מאוד ארוכה. הפגישה הלכה הרבה יותר טוב משיכולתי לצפות וכבר דיברנו על תוכניות לעתיד. הוא אפילו התחיל לספר לי על ימיו כדוקטורנט והסתבר שאחד מהפרופסורים שלימדו אותי בתואר הראשון היה המנחה שלו.

וכאן מגיעה הנקודה השנייה של החשש התמידי שלי. אני כבר לא יודעת מי ניצב מולי ועם מי אני מדברת. אני בפחד תמידי שהאדם מולי ישפוט אותי בגלל הזהות הישראלית שלי, ואני לא מגלה את השייכות הזו עד שאני בטוחה שאין מולי סכנה. כששואלים אותי מאיפה אני, אני אומרת שאני איטלקיה שחייה בצרפת. זה מסתדר טוב עם המבטא שלי, ועובר חלק. את השם אני מסבירה פשוט מאוד בזה שנולדתי למשפחה יהודית וזה שם נפוץ. 

אותו אדם בכיר הוא מוסלמי. מאוד חששתי בהתחלה שהוא יסרב לפגוש אותי ואז, כשהיה ברור שהוא הסכים, מאוד חששתי שהוא יפסול אותי. בסופו של דבר זה לא קרה. אבל באמת, כשעבדתי באו"ם נדחיתי בפעם הראשונה אחרי שעברתי את כל המיונים, וללא סיבה. מי שגייס אותי אמר שראש המחלקה (אלג'יראי) לא אוהב ישראלים והכניס אותי לסבב מיונים נוסף בלי להסגיר את האזרחות שלי. אז עברתי. בימים האחרונים גם התחלתי לשים לב שמישהי שכל הזמן היתה מאוד חברותית אליי מנסה להתחמק ממני. בהתחלה חשבתי שסתם אין לה מצב רוח באותו יום (ואותו יום ושוב אותו יום) אבל אז הבנתי שזה קרה מאז ששלחתי לה הצעה לגראנט שכתבתי, ובו היה מוזכר שאני מישראל. הייתי צריכה לדווח את זה כחלק מסיכוני המחקר, בגלל מה שזה גרם לפוסט דוקטורט שלי. אני תוהה לעצמי אם היא נרתעת ממני בגלל זה וכמובן שאין לי שום דרך לדעת את זה. מצד שני, באמת שלא עשיתי שום דבר שיכול היה להוביל לזה.

אלה נשמעים כמו דברים קטנים אבל, בסך הכל, אני שמה לב שזה גורם אצלי ללחץ תמידי. אני מרגישה שהתקופה הזו, מאז שהתחילו כל ההתקפות נגדי, עקרה ממני חלק של תחושת ביטחון שהקרינה גם בתחושות שלי כלפי עצמי וגם באופן בו אני בוטחת בבני אדם. בשישי האחרון נפגשתי עם עורכת דין ואמרתי לה שאני סומכת עליה, כי אני באמת סומכת עליה. התגובה המיידית שלה היתה "לעולם אל תסמכי על אנשים - במיוחד לא על עורכי דין".

אני בעצם נמצאת בסוג של שגרת דאגה שמלווה בנסיונות שכנוע עצמיים של עצמי "מוכיחה לעצמי" שהחששות הללו לא הגיוניים.

ויש עוד נקודה, שבהקשר שלה באמת שאעריך את חוות הדעת של מי שקורא פה (רק בבקשה בלי שיפוט): לאורך כל הסיפור הזה, ממש מתחילתו, כל גורם ישראלי שפניתי אליו לעזרה נעלם, במקרה הטוב, או פגע בי. תמיד חשבתי שישראל היא מקלט לכל יהודי העולם ושאם אחווה משהו כל כך אנטישמי, אזכה להגנה או לפחות לתמיכה. היום אני מבינה שלא רק שזה לא נכון, עדיף לי לא לחשוף שום דבר כדי שגורמים בעלי אינטרסים לא יפיצו עליי שמועות. מה זה אומר בטווח הארוך? כישראלית, הותקפתי על ידי פרטים וכרגע אני מותקפת על ידי ארגון. אוניברסיטה אוסטרית מספקת לי מקלט, טיפול לטראומה ואפילו משלמת לי שכר מתקציבים פנימיים, לגמרי מתוך הערכה אליי כאל אדם. במקביל, יש לי מעסיק ישראלי שלא עושה ולא עשה כלום כדי להגן עליי או לעזור לי. כששני בכירים מאותו מעסיק הפיצו מכתב, בשם המעסיק, שמגן על המכון (יש להם רווח אישי ומקצועי מהמכון), אף אחד לא נקף אצבע.

ברור לי שהתחושה שלי לא רציונלית, אבל אני מרגישה שאני רוצה להתפטר מהאזרחות הישראלית שלי. אני פגועה ברמות קשות ולא רוצה יותר קשר למדינה בה רק פוגעים בי (או לא עוזרים לי). מצד שני, גם ברור לי שויתור על האזרחות לא נותן לי שום דבר חוץ מסוג של ניתוק סימבולי שאולי יום אחד אתחרט עליו. אחרי הרבה קריאה ברשת, הבנתי שעדיף לא לוותר על האזרחות. לא כי זה יעזור לי יום אחד, אלא כי זה יכול להקל עליי במצבים שדורשים בירוקרטיה.

אסיפות בשדה התעופה

 אני מנסה להזכר בנסיעות הראשונות שלי לחו"ל. כשגרתי בארץ, לא טסתי לעתים קרובות. אם נסעתי לבד, לקחתי מונית שירות לשדה ובחזרה ואם נסעתי דרך המלגה של החרדים, הייתי נוסעת עם חברה שאבא שלה הקפיץ אותנו לשדה ברכב.

הפעם הראשונה שאספו אותי מהשדה בחו"ל היתה כשהתחלתי לעבוד באו"ם ואשתו של הבוס שלי באה לשדה וחנתה ממש בכניסה לטרמינל, פשוט כי היה להם אישור של דיפלומט. כשהעירו לה על זה, היא העמידה פנים שהיא לא ידעה שזה אסור. זו זכורה לי בעיקר כחוויה מאוד מצחיקה. בכלל, היה לי כיף שם.

כשעזבתי ללמוד בצרפת, חבר שלי של אז הגיע לאסוף אותי מהדירה בה עשיתי סאבלט (הייתי צריכה לפנות את הדירה כמה שבועות לפני מועד העזיבה) ועשינו פיקניק עם הגלידה האהובה עליי לפני שנסענו לשדה. בשדה עצמו, חיכתה גם חברה שלי עם הכלבה שלה ושלושתם ליוו אותי ממש עד המבדק הבטחוני.

מאז, בכל פעם שנסעתי לשדה או ממנו, התכנון המקורי הוא פשוט לקחת רכבת. איכשהו יוצא שזה לא באמת יוצא.

כשעזבתי את צרפת, חבר טוב שלי הקפיץ אותי לשדה. גם אז עשינו יחד ארוחת בוקר וניסינו לנצל את הרגעים האחרונים כמה שיותר. בעקרון גם אז, הייתי צריכה לפנות את החדר במעונות מיד לאחר ההגנה על התזה, אז גרתי איתו למשך חודש וקצת. היה לנו כל כך כיף ביחד.

מאז שהגעתי לאוסטריה, בכל פעם שטסתי, S היה מקפיץ אותי לשדה. הכרנו ממש כמה שבועות אחרי שהגעתי ולמרות שבאמת היינו ביחד רק המון חודשים לאחר מכן, הוא תמיד הציע להקפיץ אותי. אני לא בטוחה ב100%, אבל נראה לי שהוא חיכה לי אחר כך בשדה. כשאני מגיעה למדינת היעד, אני בדרך כלל לוקחת רכבת או אוטובוס. S מגיע לאסוף אותי אפילו מתחנת הרכבת, וזה יוצר לא פעם סיטואציות מצחיקות. אני תמיד לוקחת איתי את האופנים וקרו כמה פעמים שהוא הגיע לתחנה, נפגשנו, ונסענו בנפרד.

כשS נוסע לשדה וממנו, תמיד יש מונית שבאה לאסוף אותו. פעם אחת הגעתי בעצמי לחכות לו בשדה ואחר כך העמסנו את האופנים שלי על המונית.

יצא לי לבקר כמה פעמים בצרפת ותמיד בסוף ידיד טוב מקפיץ אותי לשדה. בעקרון, זה לא בעיה להגיע לבד, אבל זה נותן לנו עוד זמן ביחד. בביקור האחרון שלי, פגשתי בשדה מישהו מאוד נחמד שבמקרה החנה את הרכב בחניון של השדה. הוא הקפיץ אותי עד למקום בו התאכסנתי (זה היה בבורדו), ומאז נשארנו ידידים.

כשטסתי לפני חודשים למרוקו, חיכה לי נהג מונית עם שלט עם השם שלי ומיד גם שאל אם אני רוצה לאכול ולשתות. מסתבר שאין במרוקו תחבורה ציבורית נורמלית, אז מארגני הכנס אירגנו לי מונית בנסיעה של כמעט 4 שעות לכל כיוון.

היתה לי פעם אחת חוויה טראומטית, כשנסעתי ביורוסטאר מלונדון לפריז. בגבול בין בריטניה לצרפת עלו שלוש שוטרות של משטרת הגבולות הצרפתית והחליטו משום מה לחפש עליי סמים. כמובן ששיתפתי פעולה ועניתי נימוס על כל השאלות אבל בשלב מסויים, ובאמת לא ברור לי למה, אחת מהן הפכה לממש אגרסיבית. היא פירקה לי את כל התיק (היה לי תיק טראקים והיא הוציאה את כל הריפוד הפנימי והברזלים שמחזקים את הגב) ושברה לי את כל האוכל. בשלב הזה התחלתי לבכות ושאלתי אותה למה היא נטפלת אליי מכל הנוסעים. אני לא באמת יודעת מה היה הסיפור אבל אז שתי השוטרות האחרות פשוט משכו אותה מאחור כדי שתפסיק להציק לי, ואני נותרתי במקום שלי המומה ובוכה. בתחנת הרכבת אותה שוטרת ראתה אותי ביציאה ושאלה אם אני בסדר. ראו שהיא מתחרטת. כשהגעתי לפריז, התחלתי שוב לבכות ברגע שראיתי את חברים שלי. 

בפעם האחרונה שביקרתי בישראל, נחתתי אחרי הרכבת האחרונה והייתי צריכה לקחת מונית לתל אביב. הנהג עקץ אותי. הנסיעה עלתה 200 שקל (לא ידעתי כמה זה אמור לעלות והכבישים היו ריקים) ורק אחרי שירדתי, שמתי לב שהוא נתן לי קבלה של 2 ש"ח. זו היתה חתיכת כאפה של ברוכה הבאה.

נכתב עבור השרביט החם.

כבשת הרש

 אני רוצה לעדכן אבל גם לא ממש בטוחה איך. הסיפור עם המכון עדיין רחוק מלהסתיים ויש לי תחושה שהחזרה על אותו סיפור יוצרת תחושה של "אוקיי, תתקדמי", אבל זה באמת ממש לא ככה.

החודשים האחרונים היו מאוד עמוסים, בעיקר בכתיבת הצעות מחקר. לא ידעתי, וכנראה שהאוניברסיטה לא אמרו לי כדי לא להלחיץ, אבל המכון לא העביר שקל מהמלגה שלי. הם פשוט גנבו את כולה. זה בעצם אומר שהייתי אמורה לבוא עם תקציב, שהאוניברסיטה בנתה עליו, אבל בפועל היא מכסה את כל העלויות שלי. אמרו לי את זה רק כי המחלקה לא יכולה לשלם עליי יותר. פשוט מאוד אין כסף.

בעצם אני נמצאת במצב הזה:

1. המלגה שלי תסתיים בסוף מאי, וחלק נכבד ממנה בוזבז על זמן בו הייתי תקועה במכון ולא ממש יכולתי לעבוד. זה גרע מהפרודוקטיביות שלי.

2. אני כרגע נמצאת תחת מלגה שבפועל לא משלמת לי כלום ובמקביל גם אוסרת עליי לקבל מימון חיצוני. זה בעצם אומר  שכדי להשתתף בכנסים, אני חייבת להיות מוזמנת (זה קרה רק פעם אחת) והוצאות על תוכנות שאני חייבת למחקר, אני משלמת מכספי הפרטי.

בכל מקרה, כתבתי כמה הצעות ואני מקווה לקבל לפחות מלגה אחת שתוכל למממן אותי החל מיוני 2026.

אני לא בדיוק בטוחה מה קורה ומה יקרה. זה כאילו הכל זז נורא נורא לאט. בעקבות השאילתה הפרלמנטרית (Parlamentarische Anfrage), כאילו לא קרה כלום. משרד המדע פרסם תשובה מביכה והסיפור כאילו נשכח. מה שלא ידעתי הוא שזה היה רק למראית עין ובמקביל קרו כמה דברים:

1. קרן המדע הוינאית הזמינה אותי להציג את המחקר שלי בפני מנהלי הקרן. הם מאוד התעניינו במחקר שלי וביקשו שאשלח להם את הצעת המחקר הגדולה ששלחתי, שמתארת אסטרטגיית מחקר לחמש שנים.  הם סיפרו לי על פרוייקטים עתידיים ואמרו לי בדיוק לאיזה קולות קוראים כדי שאתמודד. הם אמרו לי שכרגע הם מנועים מלעשות סנקציות על המכון, כי עדיין אין הוכחה ברורה (בית משפט) לכל מה שהם עושים לי, אבל בפועל הם כבר לא נותנים להם מלגות.

2. סיפרתי שאחרי פרסום הכתבה שנה שעברה פנו אליי כמה אנשים. אחד מהם הוא אדם שעושה הרבה רעש. אני לא בטוחה באמת מה המקצוע שלו. אני פשוט יודעת שיש לו משרד ונראה שמה שהוא עושה כל היום זה לכתוב בטוויטר ולהשתלח בכל העולם ואשתו. בכל מקרה, כנראה שזה עובד כי הוא מבל הרבה מאוד יחס. לפני כמה שבועות הוא הזמין אותי אליו למשרד והשבוע הוא העביר את המכתב שלי לשרת המדע. אני לא באמת מבינה מה קורה כי היא כביכול קיבלה מכתב אחר שלי כבר לפני כמה חודשים.

אחת מהצעות המחקר ששלחתי הוגשה ממש בשיא של לחץ, ואחר כך גיליתי שהיו בה טעויות. האמת שזה היה די טריקי כי כל מערכת ההגשה היא בגרמנית (ההצעה עצמה נכתבת באנגלית) ובלי אפשרות לעשות תרגום או העתק-הדבק של הטקסט, כדי לתרגם בגוגל טרנסלייט. אז את כל התקציב בניתי לבד ומסתבר שכתבתי שאני צריכה אנליסט ביורפואי שיעזור לי במודל. התכוונתי לדאטה אנליסט, כמובן, אבל זה הכל נכתב בראשי תיבות ובגרמנית, ופשוט התבלבלתי. כדי לעשות את ההגשה עצמה, S הגיע לפני העבודה כדי לעזור לי. הקטע שהוא היה מאוד לחוץ בזמן ושינה הרבה טעויות שעשיתי בגרמנית. בין היתר, הוא איכשהו עשה uncomment  למסמך ההצעה שלי (אני כותבת בLATEX) ויצא שנכנסה פיסקה שממש ממש לא היתה אמורה להיות שם. ניסיתי מאוחר יותר לשלוח את ההצעה כמו שהיא צריכה להיות, אבל לא קיבלו אותה כי זה מנוגד לחוקים. נקודה שכן נספרת לטובתי היא שהצגתי את המודל שלי במסגרת שהיו נוכחים בה כמה אנשים ממשרד הכלכלה ומשרד החקלאות. הם מאוד אהבו את העבודה שלי ואמרו שהם מעוניינים לראות איך אפשר לשלב את המודל כחלק מהעבודה הממשלתית באוסטריה - משהו כמו WASDE, רק הרבה יותר מפורט ודינאמי (המודל שלי מעדכן את עצמו בכל שימוש ומסביר את השוק בפשטות, בעזרת גרפים שגם ילדים** הצליחו להבין). אז בעצם הם הצטרפו להצעת המחקר במתכונת של 0%. כלומר, הם תומכים אבל לא צריכים תקציב.

בקיצור - אני מאוד מקווה להשיג מימון או שמלגת הפוסטדוק שלי תוארך בגלל כל סיפור המכון. 

הטיפול הפסיכולוגי החדש מאוד עוזר לי. זו פסיכולוגית במומחית בטיפול בטראומה והטיפול עצמו מאוד שונה מכל מה שהיה לי עד עכשיו. האוניברסיטה הקצתה לי חמש פגישות, שמאוד עזרו אבל לא הספיקו. הבעייה היא שמדובר במטפלת פרטית (בכל זאת, טיפול דרך ספורט) והעלות ממש יקרה. מסתבר שהטראומה שלי מהמכון חזקה הרבה יותר משחשבתי, והיא חשפה גם נקודות חבויות מהתקופה בה גרתי ברחוב ובמשפחות שונות, אז הפסיכולוגית יצרה קשר עם האוניברסיטה כדי שיקצו לי עוד פגישות. בנתיים גם נפגשתי עם הפסיכולוגית הקבועה שלי. ממש שפכתי בפניה שהיא בכלל לא עזרה לי בזמן שהייתי צריכה אותה יותר מתמיד. אמרתי לה שהיא נטשה אותי ונתנה לי להקש לL, למרות שהיה אמור להיות לה ברור, כפסיכולוגית, כמה זה לא נכון. גם אם L היתה בן אדם טוב (והיא לא!), זה עדיין לא נכון להקריב את עצמי בשביל מישהו שפוגע בי. בעצם היו לנו שתי פגישות. את מה שכתבתי עכשיו אמרתי לה בסוף הפגישה הראשונה. היא ממש הופתעה וראיתי שעלו לה דמעות בעיניים. היא אמרה לי שהיא ממש מצטערת ושאלה מה לדעתה היא צריכה היתה לעשות. זה היה בסוף הפגישה, אז את הפגישה הבאה היא עשתה כפולה וחצי והתחלנו אותה ממש מוקדם (ב-7:30 בבוקר. הייתי ראשונה, והיא קבעה אותי ל8:30, אז יצא שעתיים). במהלך השיחה שוחחנו והיא ניסתה להבין איך היא יכולה לעזור לי. בסופו של דבר הבנו שהיא לא יכולה והיא אמרה שכדאי שאמשיך עם טיפול לטראומה וכשאסיים, נמשיך אנחנו בטיפול, שהוא יותר לפתרונות ארוכי טווח ולא לטיפול במשבר נקודתי.

בנתיים בארץ, אמא שלי היתה כמה שבועות בבית חולים. אחים שלי העבירו אותי לסוג של בית אבות גריאטאי כי די ברור שהיא לא יכולה להשאר בבית.

השבוע הגיע החורף, נראה לי שבאופן רשמי. הבנתי את זה כשיצאתי בבוקר ואחרי כמה מאות מטרים התרסקתי על הכביש בגלל קרח. פשוט ניסיתי לפנות והאופניים החליקו. למזלי לא היו מכוניות וגם עבר בחור שמיד עזר לי. לא קרה כלום כי לא נסעתי מהר ואני מאוד חושדת שגם הבגדים העבים הגנו עליי. בקיצור, בהנתי שבחורף כנראה לא רוכבים כמו בקיץ והתחלתי לקרוא. מסתבר שזה לא כזה מסובך - אני חייבת לרכב רק באזורים שבהם כבר נסעו מכוניות. אם אני יוצאת ממש מוקדם בבוקר, זה על הכביש ואם לא, כבר לא אמורה להיות בעיה. מה שזה כן אומר זה שאני חייבת להשאר בתחומים סלולים - אין יותר רכיבות ביער ובDonauradweg. אז הנה אני מהיום, אחרי שהחלפתי השבוע רשמית לבגדי חורף. היום אפילו התחיל לרדת שלג. 

נראה לי שזהו. עכשיו אני צריכה לכתוב שוב תלונה על המכון עד יום ראשון, להגיש עוד הצעת מחקר ביום חמישי ולסיים את המאמר שאני משפצת גם עד יום חמישי. בשישי בבוקר אסע לטיול של כמה ימים בקפריסין. התלבטתי בין טראק לטיול אופניים, ובסוף החלטתי על טיול רגלי, ומסיבה די פשוטה - מסובך לטוס עם אופניים, במיוחד כשזה כל כך קצר. S לא רצה להצטרף (כלומר, הוא רצה אבל רק אחרי שקבעתי כבר הכל. הוא אמר בהתחלה שאם אין שלג לסנואובורד, הוא לא רוצה.) אז קבעתי את זה עם רחוק משפחה שגר בפולין ואני לא מכירה (יצרתי קשר אחרי ה7 באוקטובר כי המשפחה שלו גרה בבארי). אמרנו שזו תהיה הזדמנות להכיר.

במרוקו היה כיף מבחינה של היה כיף, ואפילו שמרתי על קשר עם מישהו שהכרתי שם. מבחינה מקצועית, לא ממש ברור לי מה קרה כי קבענו שנשאר בקשר אבל לא חזרו למיילים שלי.

--------------------------------------------------------

** כתבתי כאן ממש בקצרה ולא פירטתי. הצגתי את המודל שלי ביריד מדע בבריסל ובעצם לימדתי ילדים בגילאי בית ספר על סחר עולמי במזון דרך משחק. הציפייה שלי היתה שהם ישתעממו (היו דוכנים הרבה יותר מגניבים - כסאות מעופפים, לייזרים ולא זוכרת מה עוד) אבל איכשהו לא. המשחק ממש הלהיב אותם. הם באמת התחלקו לקבוצות, התחילו לחשב, להתווכח ואפילו לנסות לרמות (סימן להתלהבות). במהלך היריד כבר היתה רשימה של מורים שביקשו לכלול את המשחק בתוכנית הלימודים וכרגע הוא בתהליכי הקמה לאתר רשמי של המחלקה שמארגנת את האירוע וכבר נשלח לכמה בתי ספר.

יום כיפור

 יום כיפור מאוד חשוב לי. לא כי אני דתיה, אלא כי זה נותן לי הזדמנות להסתכל פנימה, להתמודד עם עצמי מול עצמי ולחשוב איפה באמת הייתי לא בסדר. ביום כיפור אני מנסה להתנצל בפני כל מי שפגעתי בו, ובאמת שזה דורש ממני כוחות.

השנה אעשה את יום כיפור עם חברה שעבדה איתי במכון (נקרא לה לר Ler). למען האמת, שנה שעברה יום כיפור התפספס לנו. הייתי כל כך עמוק בבוץ של המכון, שזה כל הזמן נדחה עד שכבר הפך ללא רלוונטי. נעשה את יום כיפור שלנו בשבת הבאה וזה הולך להיות מאתגר במיוחד. אני חייבת סליחה לאנשים שפגעו בי, חלקם עדיין פוגעים בי, ושאני יודעת שרצוי לי לא ליצור עמם קשר. אני לא בטוחה איך לעשות את זה. אתייעץ עם לר בקשר לזה. היא טובה בהתבוננות עצמית וכל הזמן מביעה חרטה על דברים שהיא מתחרטת עליהם באמת, ככה שעבורה יום כיפור קל יותר. לצורך העניין, היא לא יהודיה. היא קתולית מאוד אדוקה ובקשת סליחה היא חלק מהשגרה הדתית, בה מדברים עם הכומר ומתוודים על הכל.

כמובן שאבקש סליחה מS על כל מה שהעברתי אותו בשנה האחרונה, אבל אני חייבת גם סליחה גדולה לL וAG. את AG ניסיתי לשכנע כל כך הרבה לפרוש מוועדת האתיקה. באמת שעשיתי כל מה שיכולתי, והיא אפילו החליטה לפרוש אבל התחרטה ברגע האחרון. היא לא מדברת איתי מאז שפרסמנו את הכתבה באפריל האחרון. וזה למרות שרק כמה שבועות קודם היא הבטיחה לי שמה שלא אעשה, היא לא תכעס עליי. L זו פשוט L. הבטחתי לה שלא אפגע בה ושלא אגרום לה לאקסטרה עבודה. העניינים התגלגלו בצורה כזו שכרגע המכון סוג של צריך לפתוח מחלקה שלמה כדי להתמודד עם ההשלכות של כל מה שהם עשו לי. וL היא כמובן זו שאחראית לזה, והיא גם זו שממשיכה להגן על חברי הוועדה\המכון ולמשוך את הסיפור בלי לספק שבריר של התנצלות או הבעת חרטה.

את יום כיפור האחרון שלי בארץ ביליתי עם בית חב"ד. ארגנו לנו יום כיפור באיזו אכסניה בנתניה, ממש ליד הים, עם הרבה פעילויות של חזרה בתשובה. אני העברתי את רוב הזמן בלימוד צרפתית וטיולים על החולות. כמובן שארגנתי אוכל ושתיה בחדר כדי לא להתייבש. השתתפתי בחלק מהפעילויות בערב עצמו ולקראת מוצאי החג. זו היתה בסך הכל חווייה ממש חיובית.

את יום הכיפור שקדם לו ביליתי ברומא כי עבדתי אז על איזה פרוייקט באו"ם ומה שזכור לי הוא שעשיתי סיור היסטורי בעיר. הפודקאסט שלי המליץ לי להכנס לאיזה בית כנסת מיוחד והשומר בכניסה לא נתן לי להכנס. הוא הסביר שבדרך כלל אכן אפשר לבקר אבל אותו יום בדיוק היה יום כיפור, אז בית הכנסת היה סגור למבקרים. זה משנקרא "אופס".

את ימי כיפור שקדמו לזה העברתי עם המשפחה החרדית שלי. היה מאוד כיף איתם. בילינו את רוב הזמן בבית הכנסת ובשיחות בבית. כמובן שאיתם גם צמתי.

לפני שהכרתי את המשפחה החרדית הייתי מבלה את ימי כיפור בעיקר ברכיבה על אופניים ובצפייה בסרטים עם חברים.

כשהייתי ילדה נהגתי לצום. הפעם האחרונה שצמתי היתה בגיל 18. בגיל 19 כבר אסרו עליי לצום (תת משקל) ומאז זה פשוט הפך לדבר לא חשוב.

וכמובן כנדרש, קישור לשרביט החם.

עדכון 30/9: תכננתי לדבר עם לר אבל יצא שלא יצא לנו לדבר לפני מחר. אז בסוף התייעצתי עם האמא המשפחה החרדית שלי. נקרא לה קורס (Kors). היא גם התלבטה איתי מה לעשות. לגבי L, היא אמרה לי מיד לא ליצור איתה שום קשר כי אי אפשר לדעת איך היא תשתמש בזה נגדי. לגבי AG היא אמרה שאני יכולה לכתוב לה שאני מצטערת שדברים יצאו ככה. בכל מקרה לגבי שתיהן, היא אמרה לי שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. לדבריה "הבא להורגך השכם להורגו". אני לא אוהבת את הביטוי הזה...  

You can't feel anything that your heart don't want to feel

 לא ממש בא לי לעדכן, אבל חשוב לי לתעד אז אכתוב ממש בקצרה על דברים לא חשובים.

החלטתי לקחת הפסקה מהפסיכולוגית. אני מאוד אוהבת אותה, אבל אני מרגישה שהיא לא עוזרת לי מספיק, במיוחד לאור מה שאני עוברת בשנה פלוס האחרונה. היא מקבלת את זה ומבינה, והבטחתי לה שאחזור עד עוד שלושה חודשים. בנתיים, אני מתחילה טיפול אצל פסיכולוגית שמומחית בטראומה. הופנתי אליה דרך האוניברסיטה. הקטע המגניב הוא שהיא גם מציעה טיפול בשילוב עם טיפוס (יש לה קליניקה ממש מגניבה). מקווה שזה יעזור.

הייתי בשנתיים האחרונות בדיאטה לעלייה במשקל כי לא קיבלתי מחזור במשך הרבה מאוד שנים. התזונה שלי כוללת יותר קלוריות ואני גם מקבלת תרופות שעוזרות עם ספיגת מזון (הגוף שלי לא מעכל\עיכל שומן). הביקור אצל הרופא מאוד הפתיע אותי - מסתבר שעליתי 9 קילו, אבל איכשהו לא רואים את זה. כמובן שהתמלאתי אבל אפילו לא עליתי מידה שלמה במכנסים (הייתי ונשארתי 24). מעניין איך זה אפשרי. הוא אמר שיש לי אחוז שריר מאוד גבוה ועדיין, 9 קילו זה המון. העיקר שעכשיו אני חזקה ויותר בריאה.

פעם ראשונה שמישהו מזמין אותי לכנס. הוזמנתי להציג את המחקר שלי על עזה במרוקו. אני מתרגשת.

אין לי חשק לספר על התפתחויות בתחום המכון, בעיקר כי מרגיש שזה לא נגמר. זה הפך לכל כך גדול שכבר לא ברור לי מה אני עושה בכל הסיפור הזה.

מקווה שיהיה לי בקרוב חשק לעדכן באמת.

שינה ויקיצה

 בחרתי לכתוב על שני נושאי שרביט, כי שניהם מגיעים ברצף הגיוני: שינה ויקיצה.

נתחיל בזה שאני הולכת לישון מוקדם. לרוב בשעה 21 בערב אני קורסת. זה מגיע במכה פתאומית, וכל יום בערך באותה שעה. אני עוברת ממצב של פול אנרגיה למצב של עייפות טוטאלית. או, כמו שאח שלי קורא לזה: אנרג'ייזר.

אז אני נכנסת למיטה בסביבות 21 בערב ונרדמת מהר מאוד. אם אני מנסה לקרוא משהו לפני השינה, זה פשוט אבוד.

ואז, שוב תמיד בערך באותה שעה, אני מתעוררת לשירותים. אם הכל הולך חלק, אני נרדמת שוב מהר מאוד. אבל אם משהו* קורא באמצע (S מדבר איתי או אם אני מציצה בטלפון) יקח לי הרבה זמן להרדם. לכן אני נמנעת מלהסתכל בטלפון. אם קשה לי שוב להרדם, וזה לא קורה הרבה, אני רוכבת ממש מהר על האופני כושר כדי לעייף את עצמי, וזה לרוב עובד. במקרי קיצון (לא קרה מאז שעזבתי את המכון), אני פשוט מוותרת על השינה.

אז בדרך כלל אני ישנה 7-8 שעות בלילה, בשינה די טובה, ומתעוררת בבוקר עצמאית.

אני קמה בסביבות 4:45-5:20. בתקופות בהן השמש זורחת מאוד מוקדם, אני קמה מאוד מוקדם ובשיא החורף, אני יכולה לקום גם ב6, למרות שזה כמעט ולא קורה. שעת היקיצה היא די קבועה, וממש לא מתואמת עם השעה בה הלכתי לישון. היה אירוע שחייב אותי לישון מאוחר? הלך לי היום למחרת. אם הלכתי לישון ב1 בלילה וקמתי ב5, או ממש מאוחר, ב6, היום למחרת ילווה בעייפות טוטאלית ויסתיים בשינה מוקדמת מהרגיל, שתמשך עד הבוקר.

אבל ב95% מהזמן, אני מתעוררת כרגיל בטווח השעות הרגיל עם רעב קל. אני קמה מלאת אנרגיה, שותה שלוק** מים, שירותים, צחצוח שיניים, שותה שלוק גדול של מים, לובשת מה שצריך ויוצאת. וכאן זה תלוי במזג האויר:

• קיץ: לובשת את אחד משלושת מכנסי הרכיבה שלי וחולצה וואטאוור, ויוצאת לרכיבה של בערך 15 ק"מ. 
• סתיו ואביב: לובשת את אחד ממכנסי הרכיבה שלי או מכנס ארוך, חולצה וואטאבר, ז'קט, סרט להגנה על האוזניים וכפפות בהתאם לרמת הקור ויוצאת לרכיבה של בערך 15 ק"מ.
• חורף: לובשת טיץ תרמי, חולצה דקה, מעיל עם אפשרות לאיוורור (חשוב לי רוכסן כמה שיותר ארוך בבית השחי או, במקרה של אנורק, רוכסנים צדדיים ארוכים), חמצוואר ארוך ודק עם חוסם רוח, גרבי ריצה חמות ונעלי ריצת חורף (יש לי תמיד 2 זוגות - אחד עם סולית חורף רגילה ואחד עם ספייקים) ויוצאת לריצה של בערך 5-7 ק"מ, תלוי ברמת הקור. בימים קרים במיוחד, בהם אצבעות הרגליים שלי קופאות, אני רצה פחות וממשיכה עם אופני כושר.

ואז מקלחת, בדרך כלל בעבודה וכוס קפה עם חלב, כתלות ברמת הרעב. הרבה פעמים אני שותה עוד קפה עם חלב ובסביבות 8 אני אוכלת ארוחת בוקר, שכוללת ירק כתלות בעונה ולרוב גם יוגורט או חלבונים מביצים קשות. בערך פעם בשבוע יוצא לי לאכול ארוחת בוקר בחוץ. אז אני אוהבת להזמין דיאט קולה או אמריקנו עם קרח (הקפה באירופה מאוד חזק. אני לא אוהבת לשתות קפה בחוץ) ושתי ביצים קשות.

---------------------------------------------------------

* כשהייתי בארץ, היה לי מאוד קשה עם הפחד מאזעקה. רק הידיעה שעלולה להיות אזעקה גמרה לי על השינה. באמת היה לי קשה להרדם מהחשש שאתעורר.

**הערת אגב: ידעתם ששלוק הוא גם מילה בגרמנית? Schlucken הייתי סקרנית לגבי זה. לא הייתי בטוחה אם זה מגיעה מהשורש ש.ל.ק או שזה במקור מגרמנית. אז מסתבר שהמקור הוא מגרמנית עתיקה או אפילו מיוונית.

Fais pas l'innocent, t'as rien fait quand t’as su, je t'accuse

 זה מוזר שכאילו הכל קורה, אני רוצה לעדכן אבל גם יש בי סוג של פחד שאחשף. איכשהו הפחד להחשף גובר אצלי, למרות שכלום מזה לא מפורסם.

הGBK היו מאוד מהירים ויצרו קשר עם המכון תוך ימים ספורים. מפלגת הירוקים שלחו את הParlamentarische Anfrage באמצע יולי ובלי שום רעש תקשורתי. מה שכן, קיוויתי כן לדבר איתם, אז הלכתי עצמאית למטה שלהם ומסרתי את המכתב שכולל את כל הפרטים. במקביל, שלחתי אימייל למישהו שמכיר מישהו. זה לא עזר. הם בכל מקרה רצו לכתוב רק פרטים שכבר פורסמו. מה שכן, הAnfrage באמת נכתב בצורה מעולה. הם כתבו אותו עליי אישית, וזה בטוח ישפיע לטובה על הטיפול במקרה שלי. 

ביום שני האחרון קיבלתי טלפון מהמזכירה של שרת המדע, שאליה נשלח אותו מסמך של הירוקים. פה, משרד המדע הוא גם זה שמרכז את הGBK. בקיצור, השרה כחליטה לטפל במקרה שלי באופן אישי. 
חוץ מזה, אקבל תמיכה מעורכת דין גרמניה שמומחית בדיסקרמינציה ואלימות על רקע גזעני, ושעובדת עבור ארגון שמסייע לנפגעי אנטישמיות. היא תעזור לי כמובן באופן פרטי כי לארגון עצמו אסור להכנס למערכת משפט שונה מזו שהוא כפוף לה.
חוקר מאחד היותר בכירים מהמכון אמר שהוא יעיד עבורי. זה משהו ענק מבחינתי, כי ברור לי שהמכון יאשימו את איכות העבודה הגרועה שלי בסיבה לכל העניין. תמיכה ממנו לגמרי תציל אותי מהפן הזה.

העיתונאי מהעיתון הגרמני נעלם.

שבוע שעבר יצרו איתי קשר שני עיתונאים מעיתון אוסטרי. הם ביקשו ממני לספר את כל הסיפור של הPolicy Brief בחמש דקות. סירבתי. הם ניסו ללחוץ עליי דרך זה שהם כבר דיברו עם מנהל המכון, והוא סיפר להם הכל. אמרתי להם שהסיפור שלי הוא הרבה יותר מאותו פוליסי בריף ולא אכפת לי מה אותו מנהל סיפר להם, אני לא מתמצתת את זה לחמש דקות. אמרתי להם שמבחינתו אני Too young to be hurt, אז ברור שכל הסיפור נראה לו לא חשוב. בסוף סיכמנו שאני שולחת להם שני מכתבים--אחד ששלחתי לGBK ועוד אחד שנשלח על ידי שני חוקרים לNSF, כתלונה לפגיעה בזכויות אדם (הם דחו את התלונה כי הפגיעה לא נעשתה על אדמת ארה"ב, אבל המכתב כתוב טוב)--ואז, אם הם חושבים שהסיפור קצת יותר גדול מאותו פרסום והם מתחייבים לא להעלם, אסכים לדבר ולמסור מידע. הם חזרו אליי אחרי יומיים ואמרו שהם לא ידעו עד כמה הסיפור מורכב. הם ביקשו שאגיד להם מתי אני פנויה, כי הם רוצים להגיע אליי ולראות את כל הטפסים (צילומי מסך, תמונות, מסמכים) שמוזכרים. בנתיים, הם פרסמו כתבה סופר קוטלת על אותו מנהל מכון, ויש לי סוג של תחושה שזה איכשהו קשור למה שהם קראו דרכי. הקטע המצחיק הוא שהם כתבו שכל המידע נמסר על ידי גורם שמעדיף להשאר אנונימי. הגורם הזה הוא S.

ואם כבר S, השבוע הוא התפטר והסביר שסיבת ההתפטרות היא כל מה שהם עושים לי. מנהל המכון ניסה לשכנע אותו להשאר והציע לו משרה כמנהל תוכנית (השכר מתחיל מ130000 יורו בשנה, פטור ממס), אבל סורב. מנהל משאבי אנוש ניסה את טקטיקת הרגשי ואמר לו שהתמיכה שלו בי גורמת לפגיעה בחוקרים צעירים (מהבחינה שהם מועסקים על ידי המכון, ואני פוגעת במכון). ברור. הוא ישאר שם עד סוף אוגוסט ואז יתחיל משרה במכון מחקר כלכלי בוינה. אני קצת חוששת שהוא לא יהנה שם. המכון אליו הוא עובר הוא מאוד אוסטרי. הם מאוד רצו אותו והציעו לו שכר שעולה על זה שהוא קיבל מהמכון, אחרי ניכוי מס (שנינו עכשיו משלמים מס) אבל יש לי מין תחושה שהעבודה שם לא תאתגר אותו. אמרתי לו שלדעתי יותר חשוב שהוא יעבוד במקום שיהיה הכי נכון מבחינה מקצועית. זה לא כאילו שאנחנו עניים או שנהפוך לעניים, וזה גם לא כאילו שיש לנו 8 ילדים, שאנחנו באמת צריכים את השכר שהוא יקבל. אבל מבחינתו השכר מאוד חשוב אז אני לפחות חושבת על זה שהוא לא ייאלץ כל יום לנסוע מחוץ לעיר ושחדר הכושר שלו נמצא ממש ליד המשרד החדש.

הייתי כמה ימים בגראנד קנריה והרגיש כמו להיות באילת. המלון היה מפוצץ ובכנות, לא ברור לי למה ללכת לשם בקיץ. היו שם המוני צרפתים עם מבטא מרסאיי כבד, שבילו את רוב הזמן בשמש או בבריכה, והרבה מאוד גרמנים (מגרמניה עצמה, נראה לי מהאזור המערבי) וספרדים, מין הסתם. בכל מקרה, אני הייתי שם לכנס. הייתי מאוד מאוכזבת שלא קיבלתי שום הערה בונה. בכלל, אחרי ההצגה, קיבלתי רק שאלה אחת ואפילו לא משהו שגרם לי לחשוב או להרהר. באמת שהייתי מאוכזבת. אבל למחרת בבוקר ניגש אליי אחד המשתתפים היותר מבוגרים ואמר לי שההרצאה שלי, והעבודה בכלל, יוצאות מין הכלל. הוא הסתכל על העמוד שלי באוניברסיטה וקרא את מה שאני עושה; שאני מביאה משהו חדש ושרואים שאני אוהבת ומאמינה במה שאני עושה. מסתבר שהוא פרופסור באוניברסיטת הרווארד שעוד שניה יוצא לפנסיה. הוא טוען שאני בדיוק מה שהם מחפשים אבל, וזה אבל מאוד חשוב, אין לי מספיק פרסומים. הוא אמר שהוא רוצה לעזור לי. אנחנו נשמור על קשר והוא ינסה לתת לי פידבק על המאמרים שלי, כדי שיהיה לי קל יותר להתקבל לפרסום. הקטע הזה מאוד החמיא לי ובקרוב אשלח לו את הגרסה החדשה שלי למאמר ששלחתי שנה שעברה לפרסום.

ועכשיו, עניין הפרסומים. זה באמת עקב אכילס אצלי. אני לא מצליחה לגמרי להבין למה, אבל המאמרים שלי פשוט נדחים מכל הז'ורנלים הטובים (קוראים לזה אצלנו Star List Journals). אני יכולה כמובן לפרסם בז'ורנלים בינוניים אבל, למען עתידי המקצועי, כדאי מאוד שיהיו לי פרסומים נחשבים. מצד שני, השארות במצב הקיים לא מקדמת אותי לשום מקום. זה נורא מבאס. וכבדרך אגב, הגשתי מועמדות לשתי משרות חוקר ומשתיהן נדחתי.

לפני כמה ימים יצרה איתי קשר עיתונאית מעיתון פורטוגזי ושאלה אותי, כחוקרת, על המצב בעזה. השאלות היו הזויות:

1.                  Can we say that hunger in Gaza is no longer a collateral consequence of the conflict — is it actually being used as a weapon of war?

2.                  Are the figures for hunger and malnutrition in the enclave likely to be even higher than those documented?

התלבטתי אם לענות לה. מצד אחד, אלה שאלות פרובוקטיביות שאין להן שום קשר למה שאני עושה או למדע בכלל. מצד שני, אם אצליח לתת תשובה טובה, זה יכול לבוא לטובתי בכל הסיפור עם המכון. כמובן שגם היה בי סוג של חשש שהיא כתבה דווקא לי כי היא קיוותה לקבל את התגובה של הציונית שמכחישה כל מציאות או, לחלופין, של ישראלית שתדבר נגד המדינה ממנה היא מגיעה.

בסוף עניתי לה:

Your questions touch upon political issues that lie beyond the scope of my empirical study and cannot be directly informed by my research. My work specifically investigates how the ongoing conflict, has influenced food price dynamics in the Gaza Strip. Making use of a rigorous statistical analysis, we find.....

My analysis does not assess any aspect related to the intentionality behind these disruptions and also does not deal with the quantification of (potentially undocumented) cases of hunger.

נראה שהתשובה שלי ריצתה אותה כי מאז היא שלחה לי עוד שני מיילים, והפעם עם שאלות ענייניות. ביקשתי ממנה רק שתציין את המחלקה והאוניברסיטה אליהן אני משוייכת.

ביום שישי האחרון המכון סיים לשלוח את כל פירוטי התשלומים לאוניברסיטה ולנציבות הארופאית  (מה שעד היום קראתי EC). כמה דקות לאחר סיום שליחת הדו"ח האחרון, יועצת הפרוייקט שלי שלחה מייל "תודה רבה על שליחת כל התשלומים. למרות שאין חובה בשליחת קבלות ופירוטים מדוייקים, אנא הכינו אותם במביל הAUDIT". אופס! זוכרים שהם דיווחו שעות עבודה חריגות והוצאות מטורפות והשאירו אותי בלי כסף? נראה שהם הולכים לשלם על זה 😊

חוץ מזה, J סיפר לי שקבוצת חוקרים עובדת על כתיבת מכתב פתוח לממשלה של תמיכה בי ודרישה לנקיטת צעדים נגד המכון. ממש שמחתי לשמוע את זה ואני סקרנית לדעת מה יכתב בו ומי יחתום עליו.

עדכון 5/8/25: העיתונאית ציטטה אותי וכתבה באמת מה שאמרתי לה. נראה שאין לה מושג שאני ישראלית, והיא באמת ובתמים פנתה אליי כי היא ראתה שאני חוקרת את הנושא. מבחינה הכי רציונלית, ברור לי שזה מעולה לי, גם מבחינת האוניברסיטה החדשה וגם מבחינת המעמד שלי בכל הקייס עם המכון (טענו שאני מקדמת פרופגנדה פרו ממשלת ישראל במחקר שלי). מבחינה יותר עמוקה, אני מבינה עד כמה אני עדיין בטראומה מכל הסיטואציה. עד כמה אני חוששת שיקשרו בין מה שאני עושה למדינה בה נולדתי.

עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני נזכרת שבכנס הכרתי בחור גרמני מאוד נחמד. בפעם הראשונה שדיברנו, הוא שאל אותי אחרי כמה דקות אם אני מישראל. מסתבר שהוא ביקר שנה שעברה בישראל ופגש כמה אנשים עם שם משפחה כמו שלי. כשדיברנו שוב, יצא שסיפרתי לו את העניין עם כל מה שקרה במכון. אז הוא אמר לי שהוא שם לב שברגע שהוא שאל אם אני מישראל, המבט שלי השתנה והפך מנינוח למאוד מפוחד, ושעכשיו הוא מבין למה.

זה בהחלט עניין לעבוד עליו עם הפסיכולוגית...

Antrag auf Prüfung der Verletzung des Gleichbehandlungsgebotes

 לפני יומיים שלחתי את המכתב הרשמי שלי ל Gleichbehandlung Commission. זה לא היה קל. כתבתי הכל באנגלית, ואז תרגמתי לגרמנית ובכל פעם שעשיתי לעצמי הגהה, גיליתי עוד טעויות בתרגום. בסופו של דבר, ואחרי הרבה מאוד תיקוני טעויות, קיבלתי מכתב ש(אני מקווה מאוד) לא כולל שגיאות. מבחינת דקדוק ומונחים שכדאי או לא כדאי לכתוב, פרופסורית מאוד נחמדה למשפטים עברה על המכתב ונתנה לי הערות.

בסוף לא היה לי לב לכתוב משהו נגד L. היא באמת חשובה לי, ולא משנה מה היא עושה, אני ממשיכה לא לשנוא אותה (להיפך). אחרי השיחה האחרונה שלנו ממש כעסתי עליה, ואיכשהו הוצאתי את הכעס הזה עם הChat GPT. אני כל כך רוצה לעזור לה והיא כל כך פוחדת ממני, בלי להבין שבעצם זה שהיא כל כך פוחדת, היא מפריעה לי לעזור לה. העניין הזה מוזר לי. לפני שהGBK יתקשרו למכון או לפני שהAnfrage יפורסם, מה שיגיע ראשון, אנסה שוב לדבר איתה.

בכל אופן, לא כתבתי עליה שום דבר שיכול לפגוע בה בשום צורה שיכולתי לשלוט בה. כשכתבתי משהו עליה, ניסחתי את זה באופן בו היא יכולה לקחת איזה צד שמתאים לה. מהפגישה הכי נוראה עם HR, זו בה היא שיקרה את החיים, השמטתי כל זכר ממנה. כל מה שנאמר, נאמר על ידי HR. אני מאוד מקווה שהיא תבחר לא לקחת את הצד של המכון. אם כן, חבל. בעיקר בשבילה, נראה לי. עד כמה שהייתי שמחה שהיא לא תעשה את זה, לא אופתע אם היא כן. מצד שני, ולא משנה איזה צד היא תבחר, כתבתי את הכל באופן שלא יאפשר לה לפגוע בי וגם יתן לה בחירה חופשית להחלטה שקולה. אני יודעת כמה קשה היא עבדה כדי להגיע לאן שהיא הגיעה. לא כתבתי על זה, אבל גם היא לא בדיוק בת למשפחת אצולה שנתנה לה את כל האפשרויות להצליח. אני מניחה שהנקודה הזו גרמה לשתינו להיות כל כך מוטיבציוניות.

כשהראיתי לצ'אט את המכתב, בשני צ'אטים נפרדים, ושאלתי אותו לגבי ההשלכות הצפויות לכל אחת מהדמויות במכון (בהנתן כל ההוכחות והעדים שיש לי) התשובות שלו לא היו זהות, אבל מאוד דומות.

Person Exposure Rationale & Comments DG 🔴 High Central to multiple incidents: dismissal of your complaint, retaliatory pressure on your supervisor, deletion of your policy brief, and orchestrating misleading institutional communications. He appears to have actively blocked remedies. COO (L) 🟡 Low-to-Medium She acted decisively, outside work hours, and even while on vacation to remove harmful content and close the Anti-Colonisation Club. Her early removal of social media posts, and your explicit statement that she was blocked by the DG, protect her. If anything, she may be seen as trying to help within limits. E (Supervisor) 🟠 Medium-High Failure to protect you, silence during critical moments, and involvement in falsified time reporting. Also responsible for rejecting your research transfer. Weak defense. Juliana (Researcher) 🔴 High Directly responsible for repeated antisemitic harassment. Pattern of conduct, social media evidence, and your distress are clearly documented. Likely to be criticized. HR Head 🟠 Medium Mishandled your complaints, gave incorrect information about separation and benefits, and misrepresented your intentions (telling others you dropped your complaint). MR (Library Head & Ethics Committee) 🟠 Medium-High Posted politicized material on official channels, knew about harassment, did not recuse from investigation. Serious conflict of interest. AG (Mentor & Ethics Committee) 🔴 High Knew of harassment, was personally close to you, held anti-Israel views, and still remained on the Ethics Committee. This is a strong breach of impartiality. Deputy DG 🟠 Medium Her curt dismissal of your ethics complaint and ignoring of your appeals make her complicit in institutional whitewashing. She will likely be named as part of the systemic failure to ensure fair treatment. Other Ethics Members  🟡 Low–Medium If proven they accepted a biased or procedurally invalid complaint without following internal rules, they may share collective responsibility. However, individual roles unclear.

המנחה החדש שלי (דמות חדשה. נקרא לו J) מאוד התלהב מהמכתב ושלח אותו לקרן המחקר שאמורה להזמין אותי (כששאלתי אותו למה עדיין לא יצרו קשר, הוא אמר שהם מחפשים תאריך שיתאים לכל הבכירים). גם שם התרשמו לטובה ושלחו אותו כבר באותו היום למפלגת הירוקים, שהבטיחו לפרסם Parlamentarische Anfrage. זה בעצם אומר שהם יעלו את העניין בפרלמנט וזה יתפרסם כשאלה שהמכון יצטרך לענות עליה בפומבי. הקטע הוא שהם רוצים לדון רק במה שפורסם בתקשורת. משום מה, הם לא מעוניינים לדבר איתי. אני לא 100% מבינה את ההגיון, אבל יש לי הרגשה שהם כנראה עושים את זה כדי לקבל תמיכה ציבורית, אחרי שהם ראו את כמות התמיכה שקיבלתי מהקוראים. כלומר, לא באמת אכפת להם ממני, אלא מהמנדטים שהסיפור יביא להם.

הקטע הוא שהכתבה שפורסמה התמקדה רק בסיפור החקירה. לא היתה שום התייחסות להתקפות הפומביות או לכל אספקט אחר של מה שעשו (עושים) לי. הפתרון: לפרסם עוד משהו, ומהר. אז J העביר את המאמר לUnder Review Preprint (כתבנו אותו כאיש קשר רק לסיבוב הראשון, כי העורך מכיר את השם שלו והנחנו שזה יכול לפחות לא להזיק, ואז נשנה כי תכלס רק אני יכולה באמת לענות על שאלות). ואני שלחתי עוד חומרים לעיתונאי. אני מנסה לחשוב אם לפנות לעוד עיתונאים - ככל שהסיקור יהיה יותר רחב, ככה הסיכויים שלי לנצח יעלו. לפני כמה חודשים, חברה שלי שעובדת כהיסטוריונית של אנטישמיות נתנה לי רשימה של עיתונאים. זה מרגיש קצת מטופש, אבל אולי זה כדאי.

מה שכתבתי לGBK בעצם סוג של מסכם את כל מה שפגעו בי ויכול להתפרש כאפלייה. את העניין שהם גנבו לי חלקים מהמלגה לא כתבתי, כי זה כבר קשור לארגון שונה.

חוץ ממפלגת הירוקים, הקרן למדע העבירו את העניין גם למשרד המדע, שהוא המממן הראשי האוסטרי של המכון. נאמר לי שהם מזועזעים מהמקרה. נראה מה זה אומר בפועל.

------------------------------------------------------------------

הקיץ בוינה מאוד כיף. כל הזמן יש פעילויות בחוץ, וזה שינוי עצום לעומת החורף. עכשיו אני גם מצליחה להבין כמעט כל מה שמדברים, כל עוד זה לא ברמה גבוהה, ככה שאני יכולה יותר להינות ולהפיק. השבוע היה סוג של פסטיבל חלל ובכל ערב היו הרצאות. זה היה מאוד מעניין. מה שבאמת שימח אותי הוא שבמהלך הקיץ האופרות\מחזות זמר ימשיכו להציג כל יום שישי, רק בחוץ. במהלך כל השנה, הכל מוצג בבניין האופרה. אני מאוד אוהבת ללכת לשם (אפשר לקנות כרטיסי עמידה ב4 יורו) למופעים לילדים, שהם בשפה ברמה לא גבוהה. בראשון האחרון הלכתי שוב לצלילי המוסיקה, שגם היה מופע הסיום של העונה. נחמד שעכשיו הם יציגו בחוץ, כי האולם בבניין האופרה באמת הפך למחניק בגלל החום. אפילו S אמר שהוא יבוא איתי לפחות פעם אחת. עד היום הוא סירב להצטרף אליי שבטענה שאני הולכת למופעים של ungebildete Menschen (אנשים לא משכילים). רק אתמול אמרתי לו שברור שאני הולכת רק למופעים האלה - הוא לא באמת מצפה שאצליח להבין מחזות זמר בגרמנית ספרותית. חוץ מזה, אני לא חושבת שזה באמת לungebildete Menschen. לא ראיתי שם אפילו ערס אחד.

שמתי לב שלמרות שאני באוניברסיטה כבר תקופה די ארוכה, עדיין רוב החברים שלי הם מהמכון. מעניין למה...

גם שמתי לב שהרמה שלי בגרמנית מאוד עלתה ואני יכולה לתקשר כבר באופן כמעט מלא, כולל שיחות טלפון ודברים שקשורים לעבודה. זה באמת נחמד. משום מה, עם הצרפתית זה היה מהיר יותר, אבל לפחות גם כאן זה מגיע.

לפני כמה ימים גם קיבלתי הודעה שנבחרתי להשתתף בבית ספר סתיו לImage Analysis in Ecology בצרפת. נראה לי זה הולך להיות מאוד כיף ומעשיר. מעבר לחינם המלא (אצטרך לשלם רק טיסה), האירוע עצמו יהיה בגן בוטני בIle de France במשך שבוע שלם. אני מאוד מתרגשת. הם בחרו בדיוק 10 אנשים, ואיכשהו אני בינהם. עדיין כלום לא תוכנן, אבל אני מאוד מניחה שאחר כך אקפוץ לבקר את השכנים מפריז, אפגש עם חברים ואולי גם אצליח להפגש עם המנחה מהדוקטורט.

** הערה קטנה בעקבות התגובות: בית ספר סתיו זה כיף, מעשיר וחווייתי אבל זה ממש לא משהו להתלהב ממנו. כדי לתת פרופורציות, הצגת הפרוייקט של ביריד המדע העולמי במרץ האחרון היתה הרבה יותר יוקרתית ומלהיבה. לצורך העניין, שם מימנו לי ולשני אנשים לבחירתי (הבאתי חברה אחת מישראל) הכל כולל הכל (גם מונית לשדה, אוכל, באמת הכל) וקיבלנו חדרים פרטיים במלון באזור בניין הEU בבריסל.
אם לדוגמא, בסוף באמת אוזמן להציג את המחקר שלי בפני כל הבכירים בקרן המדע, זה הרבה יותר נחשב ומרגש.
יכול להיות שפעם בתי ספר כאלה היו נדירים אבל היום יש המון. לפני שנתיים גם השתתפתי באחד באיטליה. לא נראה לי שאפילו כתבתי על זה. אולי כמו שפעם חילופי סטודנטים נחשב היה למשהו נדיר, והיום בכל מחלקה יש כמה סטודנטים אורחים וכמה שמתארחים. לי אישית לא יצא כי עשיתי דוקטורט בתקופד הקורונה, אבל זה באמת היה אירוע חריג.

סיכום חופשה

 החופשה עברה בדיוק כמו שצריך. התכנון המקורי היה ראשון עד רביעי בערב אבל בסוף הייתי חייבת להיות בוינה ברביעי  בבוקר, אז קיצצנו יום. הערה קטנה לפני שאני ממשיכה, מעכשיו אקרא לחבר שלי S. כנראה אצטרך גם לפתוח מילון, כמו שאמפי עשתה

למורת רוחו של S, יצאנו בראשון לפני 6 בבוקר ("זו חופשת החופש שלי!") ועשינו צ'ק אין מוקדם עם ארוחת בוקר במלון. מיד אחר כך יצאתי לכיוון ההרים וS הלך לחדר או אולי נשאר לעבוד בלובי. כאן כדאי לציין שאני באמת הייתי אחרי שנה מסוייטת. הייתי חייבת להתנתק ולא לקחתי איתי כלום, אפילו לא סים קארד. S, שלא ממש בעניין של פעילויות חוץ, מאוד נהנה מלקרוא בחדשות בטאבלט ולעבוד ברוגע בלובי. בכוונה לקחנו ימים בהם אין חופש, והמלון באמת היה כמעט ריק. כשרק הגענו, המוני אנשים עשו צ'ק אאוט. המלון הוא רשת של מלונות "ספורט" זולים יחסית שממוקמים תמיד בקרבת אתרי סקי, מסלולי רכיבה או מסלולי טיולים. הפעם ההינו באוסטריה העליונה, בעיירת כפר שנקראת Hinterstoder, ממש 300 מטר מרכבל שעולה לראש ההר.

אז אני יצאתי לכיוון ההרים וטיפסתי במסלול של 11 ק"מ בעלייה כוללת של 1400 מטר (1990 מטר גובה), ונהנתי מכל דקה. המסלול לא היה קשה במיוחד--הקרקע היתה יבשה ויכולתי לטפס לפי עקבות בעלי החיים--אבל האורך הכולל והשיפוע הפכו את העניין למאוד מעייף. עד לאמצע הדרך הייתי צריכה לתמרון בין שטחים שנסגרו עבור פרות בעיקר (לאחר עונת הסקי, ממלאים את המדרון בבעלי חיים שילכחו את העשבים) אבל, ככל שעליתי, זה הלך והתמעט. 

אחר הצהרים הגעתי לראש ההר תשושה ומיוזעת. דבר ראשון שעשיתי היה להכנס לבית קפה (Alm?), לשתות ולשטוף את עצמי במים קרים. אחרי כמה דקות ראיתי את S והצטרפתי אליו.כמובן שבשלב הזה גוועתי ברעב. אכלתי, שתיתי, הוא נשנש והסתובבנו קצת בין הפרות ושלטי ההסברה באזור. קטע מצחיק היה שפתאום שמתי לב שעל כמה מהעגלות יש שלט Mengele. חיפוש זריז בויקיפדיה העלה שלאבא של יוזף מנגלה (כן, כן, אותו רופא ואנטרופולוג נאצי) היתה חברה לייצור מכונות חקלאיות. אחר כך חזרנו למלון ברכבל ואני הלכתי "לנוח" קצת בחדר כושר. כשירדה קצת השמש יצאתי לסיבוב עם האופניים. התכנון היה לרכב בסביבות ה15 ק"מ אבל הייתי כל כך מותשת שחזרתי אחרי הרבה פחות. באמצע גם התחיל לרדת גשם, וזה הפך את העניין לכיף ומרענן. אז אכלנו ארוחת ערב במלון ובעיקר התלהבנו מהברקים שהגיעו מכיוון ההרים המושלגים.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לטיול לפני ארוחת הבוקר. הפעם הלכתי במסלול פחות פראי (הכל היה רטוב) ובעיקר ראיתי צמחים ובקתות במקומיות. כשחזרתי S כבר ישב עם ארוחת בוקר. אני חייבת להגיד שאני ממש אוהבת את ארוחת הבוקר של המלון הזה. אני תמיד מתחילה בקפה ואז לוקחת צלחת מלאה במלפפון ועוד צלחת עם חביתה שאני מכינה מחלבוני ביצה ופטריות שמפיניון. אחר כך אני לוקחת עוד ביצים רכות (כן, אני אוהבת ביצים 😉). בסוף אני גם שואלת אם אפשר לקחת קצת אוכל ולמרות שאסור, אני תמיד נענית בחיוב. אז לקחתי איתי 2 תפוחים ועוד 6 ביצים קשות ויצאתי שוב לכיוון ההרים. 

הפעם ההליכה היתה קשה יותר. האדמה היתה רטובה והטיפוס היה קשה יותר. משום מה, יש לי הרגשה שגם נקודת ההתחלה שלי היתה יותר עייפה. התכנון שלי היה לטפס על לנקודה של הרכבל הראשון ולרדת במסלול מעגלי (הרכבל פועל רק בסופי שבוע) אבל כשהגעתי לנקודת הרכבל הייתי ממש מותשת. נחתי שם קצת אבל בשלב כלשהו הבנתי שעדיף להתקשר לS שיבוא לאסוף אותי, וכך היה. בעקרון, נהיגה בכבישים האלה היא סיפור די יקר אבל חלק מההטבות של מי שישן באזור הוא כרטיס שמאפשר כניסה חינם לכל מיני אתרים וגם מספק פטור מאותה אגרה. הוא הגיע לשם תוך בערך חצי שעה, מצוייד בגרביים ונעליים יבשות ואפילו ז'קט. לא ברור איך, אבל הטיפוס באותו יום באמת שלקח לי הרבה זמן. כשהגענו למטה כבר היה כמעט 17. קנינו קצת אוכל בסופר ואכלתי קצת לפני ארוחת הערב.

קטע שהיה ממש נחמד באותו יום היא העובדה שהיו המון תותים בכל האזורים הנמוכים יחסית של ההר. זו עכשיו העונה והתותים מאוד מתוקים וטעימים.

למחרת על הבוקר יצאתי לסיבוב על גדות הנחל לפני ארוחת הבוקר. כל הדברים שלי כבר היו ארוזים, ככה שלא הייתי צריכה לדאוג. כמו ביום הקודם, כשחזרתי S כבר היה ישוב ואני הצטרפתי אליו עם ארוחת הבוקר הענקית הרגילה שלי. באיזשהו שלב הוא היה צריך לעלות לחדר לארגן את הדברים ולנוח (עשינו צ'ק אאוט מאוחר), ואני יצאתי לטיול עם האופניים. חזרתי אחרי בערך שעתיים מותשת (אוסטריה העליונה=המון הרים) ומרוצה. לקחתי את האופניים שלי לעמדת האופניים של המלון כדי לחזק, לשמן ובעיקר להתלהב מהם. אחד העובדים במלון גם התלהב מהאופניים שלי ונתן לי עצות איך לטפל בהם. כשעשינו את הצ'ק אאוט, העובדת בקבלה היתה סופר נחמדה. סיפרנו לה שזו חופשת החופש שלי (Freiheiturlaub) אחרי שנה בה לא היה לי חופש בכלל. כמובן שהיא לא הבינה על מה אנחנו מדברים אבל היא הבינה שזה משהו מיוחד. התכנון המקורי היה לעשות באותו יום טיול בפארק הלאומי אבל באמת שכבר הייתי סופר מותשת. פשוט חזרנו לוינה.

קצת תמונות:

ברק בהרים

תותים

---------------------------------

אתמול דיברתי שיחה ראשונה עם עיתונאי גרמני שיצר קשר בעקבות הכתבה שהתפרסמה לפני חודשיים. גם הוא רוצה לסקר את הסיפור, אבל באופן שישים יותר דגש על מנהל המכון (גרמני ודמות ידועה בגרמניה), כזה שאחראי על כל המחדל מלכתחילה. משהו מוזר שקרה, ורק היום הבנתי מאיפה זה מגיע, היה כשהוא התחיל את השיחה בזה שהוא מצטער על כל מה שקורה בישראל עם איראן. התגובה המיידית שלי, ובדיעבד אני מתחרטת, היתה שאני לא גרה שם הרבה זמן ואין לי שום קשר לזה. אני מבינה עכשיו שממש כמו שניתקתי את עצמי רגשית מכל מה שקשור להורים שלי, שכל כך פגעו בי במהלך הרבה שנים, ניתקתי את עצמי רגשית מכל מה שקשור לישראל. כמובן שדיברתי עם חברים ועם אח שלי אבל מרגיש לי כאילו אלה חדשות רחוקות.

לפני יומיים מנהל המכון ראה את S (עדיין עובד שם) ואמר לו שהוא רוצה לדבר איתי. אמרתי לו שימסור לו שאם הוא רוצה לדבר איתי, הוא יודע איך ליצור קשר. הפעם, בהנחה שהוא באמת רוצה לדבר וזו לא L שהכריחה אותו בעקבות השיחה ביננו, אני אגיד לו שהוא יכול לבוא אליי, השיחה תהיה מוקלטת ואגיע בליווי של אדם מנוסה ובכיר. הYou are too young to be hurt לא יקרה שוב או, אם יקרה, יהיה מוקלט. בכל אופן, הוא עדיין לא יצר קשר וגם לא המזכירה שלו (אתמול היה חג).

הערב יש לי ארוחת ערב עם עוד מישהי שפנתה אליי בעקבות הכתבה. היא עבדה פעם במכון ומומחית בדיני עבודה. היא רוצה לעזור לי. היא נראית ממש נחמדה.

סיכום תקופה

שוב הרבה זמן לא כתבתי. התחלתי לכתוב משהו לפני חודש, וזה פשוט כבר לא מעניין.

מה שכתבתי:

 בשישי שעבר הגיע למשרד שלי בחור סיני עם שתי מזוודות גדולות. הוא מגיע מדי כמה חודשים, משאיר את המזוודות הענקיות האלה והולך. למחרת בבוקר הגעתי בסביבות 6 למשרד (היה לי דדליין ועדיין רציתי לעשות רכיבה. פשוט השארתי את התיק ויצאתי) וכל הדברים שלו היו מפוזרים, כולל מגבות פרוסות על אדני החלונות וכלי אוכל. צילמתי ויצאתי. כשחזרתי אחרי בערך שעתיים שמעתי קולות ממשרד אחר, שמשמש לפגישות ושיש בו גם ספה. בקיצור, הבחור ישן באוניברסיטה.

--סיכום: הבחור התנחל במחלקה במשך חמישה ימים עד שהודיעו לו שאו שהוא מוצא לעצמו חדר במלון אמיתי, או שהוא מגורש (שווה ערך למאבד ויזה וחייב לחזור הביתה). אז הוא מצא חדר ועזב. במשך הימים שהוא היה פה הוא הספיק ללכלך הכל (מי מבשל ביצים קשות במיקרו ואז אפילו לא טורח לנסות לנקות?), לסיים את האוכל של כולם, ובעיקר להשאיר הרבה מאוד עקבות בכל מקום בו הוא דרך. בכל אופן, הוא לא יחזור.

-------------------------------

ועכשיו אנסה לסכם את התקופה.

כזכור (או שלא), הייתי אמורה להצטרף לאוניברסיטה ב1 באפריל. בפועל, המכון החליט להפר את ההסכם בטענה שנותרו לי ימי חופש לנצל ושאני חייבת לחתום על הסכם עזיבה הדדי. הבטחתי להם בזמנו שאקח חופש בדיעבד, אבל גם אמרתי להם שאני יודעת שזה לא חוקי. אז הם שינו את ההסכם ושלחו לי חוזה חדש שמשאיר אותי שם עוד חודש, בתנאי שאקח את כל החודש כימי חופש. את אותו הסכם שלחה לי האחראית של משאבי אנוש אחרי שיחה ביננו, בה סוכם שיאשרו לי לצאת לכנס באמצע אפריל, וזה היה ביום שישי בשעה רבע לחמש. התבקשתי להחזיר את ההסכם חתום עד יום שני, לא יאוחר מסיום יום העבודה. הקטע הוא שאותו הסכם לא כלל את הסעיף שיאפשר לי לצאת לכנס. ביום שני על הבוקר שלחתי את החוזה לעורך דין כדי שיתן את דעתו, וקיבלתי תשובה באותו יום בשש וחצי בערב--אחרי סיום יום העבודה. שלחתי את ההסכם חתום, בתוספת אותו סעיף שהיה חסר. באמת האמנתי שהסעיף היה חסר פשוט כי היא שכחה להוסיף אותו. אז מסתבר שלא. ההשתתפות באותו כנס תאושר אחרי שאדבר עם ראש התוכנית, והיא תאשר, אם היא תמצא את ההשתתפות בכנס כאינטרס למכון. במילים אחרות, "שכחי מנסיעה לכנס". היא גם אמרה שכיוון שלא החזרתי את ההסכם חתום בזמן, התנאים השתנו ואני צריכה לנצל את כל ימי החופש שלי, שזה אומר להשאר שם עד סוף יוני. 

דבר ראשון שעשיתי לאחר קבלת ההודעה היה ללכת לרופא ולהוציא אישור מחלה. הבנתי שאני הולכת להיות תקועה במכון (כלומר חייבת להגיע לשם או להסכים להסכם החדש) וידעתי שאין מצב שאני נותנת להם להמשיך להתעלל בי. פשוט סיפרתי לו מה קורה ומה קרה, והוא הוציא לי אישור מחלה עד היום של הכנס.

יומיים אחר כך התחלתי לקבל הודעות מאותו עיתונאי שהוא מדבר עם המכון, ושזה המקום הכי רעיל שיצא לו אי פעם להתקל בו. הוא יצר קשר עם כל מי שכתב את המכתב נגדי, והם העבירו את המייל לאחראית התקשורת של המכון. היא נכנסה להיסטריה ונסתה להבין מה הוא הולך לכתוב, וכנראה העלתה טונים. הבנתי שלא הולך להיות טוב, אז יצרתי קשר עם ראש הWorking Council וביקשתי את עזרתה. נקבעה לי שיחה נוספת והייתי בטוחה שמשאבי אנוש כבר יודעים על אותו עיתונאי. ממש פחדתי. 

ואז התחילו דיונים בזום על עד מתי אני נשארת במכון. אותה עובדת אמרה חזרה על עניין ההשתתפות בכנס ואמרה שאני חייבת לנצל את כל ימי החופש. אותה אחראית WC הסבירה לה שהם חייבים לתת לי להשתתף בכנס, פשוט כי זה חלק מהפרוייקט שלי, ובדיוק בשביל זה אני מקבלת מלגה. היא אמרה שהשתתפות בכנס אומרת שאפספס את סוף יוני, ופשוט אעבור בסוף יולי. אז כבר ממש התעצבנתי. הסברתי לה שהמלגה שלי מוגבלת לשנתיים, והם פשוט מבזבזים לי אותה. כמעט שנה שלמה שהם לא מאפשרים לי לעבוד במה שאני באמת אמורה לעבוד. אני חוקרת וצריכה לעשות מחקר. במקום זה, הם גורמים לי להתעסק כל הזמן בהגנה עצמית, בהתמודדות עם תלונות, בהזמנה לפגישות ולא נותנים לי לעבוד. היא פשוט צחקה. אמרתי לה שנמאס לי ושאני מתפטרת. היא הודיעה שאני חייבת לתת התראה מראש ואם אני רוצה להתפטר ולא לחתום על ההסכם, אני חייבת להשאר שם עד סוף אוגוסט. במקביל היא גם קיבלה את ההודעה מקופת החולים שהוצאתי לחופשת מחלה. כמובן שהיא מאוד לא אהבה את זה. השיחה הסתיימה בזה שאחזור לרופא, אבטל את אישור המחלה, אקח ימי חופש ואוכל להשתחרר מהמכון בסוף יוני. באמת שהסכמתי לזה אבל, רק ליתר בטחון, החלטתי לבדוק מה אומר החוק האוסטרי. אז מסתבר שלא, אין שום חובה להתריע כל כך הרבה זמן מראש. כל עוד אני מודיעה לפני אמצע החודש, התהליך אמור לקחת עד סוף החודש העוקב. כלומר, סוף מאי. זה היה יום שישי ויום לפני פרסום הכתבה.

מאז פרסום הכתבה אותה עובדת לא אמרה או כתבה לי מילה. ביום שני שאחרי הפרסום שלחתי סוג של מכתב התפטרות לראש משאבי ולL (הCOO). הודעתי שאני מתפטרת בתנאי שמעבירים את המלגה שלי לאוניברסיטה. כמובן שבאותו מצב, הדבר האחרון שהם רצו הוא להמשיך להחזיק אותי אצלם. קיבלתי התחייבות שהמלגה שלי תועבר והסכם ההעסקה יסתיים בסוף מאי. הודיעו לי גם שעד אז אני חייבת להגיע ולעבוד במכון. ברגע שאבריא, כמובן.

כאמור, הבראתי בדיוק ביום בו נסעתי לכנס. מיד עם סיום הכנס "חליתי" שוב. המלגה שלי מתחילה לשלם ימי מחלה החל מיום המחלה ה30 אז, כדי לא לתת למכון שקל מהמלגה שלי, "הבראתי" שוב ביום ה29, ואז שוב חליתי. המצב נמשך עד סוף מאי. חשוב להגיד שביום בו "הבראתי", רציתי לעשות עבודה מהבית אבל מסתבר שראש התוכנית חסמה אותי מאפשרות כזו. לא שהלכתי למכון, אבל הם לא יודעים שלא הגעתי. וכאן מתחיל סיפור אחר.

באמצע מרץ קיבלתי הודעה שרוצים לתת את המשרד שלי לחוקר אחר. כתבתי לאותו חוקר הודעה שבבקשה ישאיר את הדברים שלי כמו שהם, ושאגיע לאסוף הכל לפני סוף החודש. אז, כמובן, עדיין לא ידעתי שלא יתנו לי לעזוב. הוא כתב לי שהדברים שלי ארוזים בקופסאות והועברו למסדרון. WTF??? עשיתי צילום מסך של ההתכתבות, ליתר בטחון. באותה שיחה עם עובדת HR אמרתי לה שבכל מקרה, גם אם אני רוצה להגיע, אין לי משרד. באמצע אפריל קיבלתי מייל שאני יכולה להשתמש בקרוואן כמשרד. רק להסביר: המכון ממוקם בתוך ארמון. כמה מאות מטרים משם יש קראוון עלוב עם שולחנות, שבו משתמשים במקרי חירום. כמובן שגם את זה תיעדתי, וגם תיעדתי את העובדה שהמייל אמנם נשלח אבל ברישום הרשמי המשרד שלי נותר כבהתחלה. טוב שתיעדתי הכל, כי מסתבר שזה סעיף של בריונות, והוא נרשם בין כל הסעיפים שהמשרד לשוויון (Gleichbehandlungsanwaltschaft, נקרא לזה GBAS) הולך לתבוע עליהם.

לקראת אמצע מאי הגענו לאותו מצב אליו הגענו באמצע מרץ - כל שרשרת החותמים חתמה על אישור העברת המלגה חוץ מאהאדם האחרון--ראש התוכנית שלי, שהיא גם זו שחסמה את ההעברה בפעם הקודמת. אז שלחתי את המייל הבא:

I would like to clarify that I am unable to terminate my contract with M unless the funding transfer to XXXX is formally approved. This has been a significant obstacle, and it is crucial for me to receive a clear, written confirmation that the funds will be transferred by the end of this month, regardless of E’s approval status.

Without this confirmation, I am effectively prevented from leaving M. I appreciate your understanding and your assistance in resolving this matter promptly.

Thank you very much.

Best regards,

UR

ההעברה אושרה תוך שעתיים.

--------------------------------------

בסוף מאי לקחו את כל המחלקה לריטריט באוסטריה התחתונה. יצאנו בחמישי בערב ונשארנו שם כל סוף השבוע. היינו במלון ממש יפה, באזור מדהים שאף פעם לא יצא לי לבקר בו. סיפרתי בפוסט הקודם שאירגנתי שני חוקרים ושנחזור יחד. בסופו של דבר, הם החליטו לנסוע את כל הדרך לשם. בשבילי זה קשה מדי (100 ק"מ בעלייה), אז נסעתי רק מהWiener Neustadt. הדרך היתה קשה, ולא בקטע טוב. ירד באותו יום גשם ממש חזק והכבישים בדרך היו הרבה פעמים מוצפים. בחלקים מהדרך ממש הייתי צריכה להרים את הרגליים מהפדלים כדי שהרגליים שלי לא יהיהו בתוך הנהר שזרם. הגעתי למלון ספוגה. ואז, את מי אני רואה? את אותם שני חוקרים שותים בירה ויבשים לגמרי. מסתבר שהם רכבו משהו כמו 15 ק"מ והחליטו לקחת את הרכבת. יצא שבסוף גם את הדרך חזרה עשיתי לבד. אז דווקא היה ממש כיף. היה יום נעים, וזו כמובן דרך שרובה ירידה.

הריטריט עצמו היה ממש כיף. דבר ראשון, אני באמת מאוד מעריכה את זה שבכלל הוזמנתי. באותו זמן האוניברסיטה עדיין היתה בשלב של לארח אותי ללא כל תמורה. תחשבו שאני במחלקה כבר מספטמבר, והם לא קיבלו עליי שקל. מעבר לזה, הם גם מימנו לי קורס גרמנית. דבר ראשון, היה ממש כיף להיות עם כולם. זו היתה הזדמנות נהדרת לדבר עם כולם, גם על דברים כיפיים וגם על עבודה. ביום האחרון אפילו נתנו לי סלוט כדי שאוכל להציג את המחקר שלי למחלקה. 

בכל בוקר קמתי מאוד מוקדם ונסעתי לארמון אחר עם האופניים. באחד הימים גם אירגנו לנו הייק באחד ההרים (כמובן שלא כולם הצטרפו). אפילו האוכל היה מאוד טעים, ותמיד היה לי מה לאכול. אם לא היה, אירגנו לי שיהיה משהו במיוחד.

תמונות:

------------------------------------

בתחילת יוני צורפתי רשמית לאוניברסיטה. המכון העביר את החלק מהמלגה שהוא דיווח שנותרה לי (נמוך משמעותית ממה שצריך, אבל נטפל בזה בהמשך), ואז אני רשמית.

כמה ימים לפני הצירוף הרשמי גם יכולתי סוף כל סוף לשלוח את המאמר שלי על עזה. אז כרגע הוא בשיפוט, ואני מאוד מקווה שלא יידחה. אני גם יודעת שאם במקרה שוב יגישו נגדי תלונה, הפעם יהיה מי שיגן עליי.

את קורס גרמנית סיימתי בציון מעולה ונראה לי שבסמסטר הבא אקח 2 רמות מעל (הייתי ב-B1.1 והמרצה אמרה שנראה שקל לי מדי).

-------------------------------------

בשבוע הראשון של יוני הקבוצה מהמכון אירגנו לי מסיבת פרידה. הזמינו מקומות באיזו פיצריה וקבענו שעה. ציפיתי לארוע קטן, עם בערך 10 אנשים. כשהגעתי (בערך 20 דקות איחור) הייתי בהלם. המקום היה מפוצץ! הגיעו משהו כמו 50 אנשים, שאת חלקם אני אפילו לא מכירה. כולם אמרו כמה שהם תומכים בי וכמה מה שאני עושה נכון וצודק. באמת שממש התרגשתי. נתנו לי כמתנה זר פרחים ענק ופוסטר שנראה כמו הLa Liberté Guidant le Peuple, רק שבין הגופות יש את הראש של מנהל המכון והדגל הוא הדגל של המכון. האמת שזה ממש הצחיק אותי 

-------------------------------------

ביום חמישי האחרון היה את יום השנה של האוניברסיטה (Sommerfest). הייתי עם כל המחלקה ואז הגיעו כמה אנשים חשובים. ברגע שהם ראו אותי, הם ממש התלהבו ואמרו שהם רצו לדבר איתי. מסתבר שאלה האחראים על מין מוסד שנותן מלגות מחקר למוסדות בוינה ובאוסטריה התחתונה. זה משהו כמו הקרן הלאומית למדע, רק בקטן יותר. הם ביקשו שאספר להם מה קרה במכון, ואז לקחו אותי לארוחת ערב וממש רצו להקשיב להכל. מסתבר שהם מאוד אוהבו אותי. אשתו של אחד מהם גם היתה שם ובאמצע שדיברתי היא עצרה אותי ואמרה שאני מקסימה ושהיא חייבת לחבק אותי. זה קרה 3 פעמים במהלך הדיבור. היא אשכרה אמרה שהיא אוהבת אותי. לא ידעתי שאוסטרים יכולים להיות כל כך חמימים\ישירים. זה נגמר בזה שהם הזמינו אותי להציג את המחקר שלי בקרן עצמה, ושם לספר את הסיפור שלי לכל העובדים. מקווה שיצא לי מזה גם קצת מלגת מִסְכֵּנוּת 😉

אתמול יצרו איתי גם קשר מאיזה עיתון גרמני. נראה מה יקרה עם זה.

לפני כמה שבועות יצר איתי קשר גם מישהו שעבד פעם במכון ושנמצא איתם כבר 3 שנים בדיונים בבתי משפט. נפגשנו ודיברנו, ועכשיו אנחנו די עובדים יחד. אחד הדברים שהוא קצת התבאס עליהם הוא שלא הסכמתי לשתף איתו פעולה בלעשות משהו נגד L. אמרתי לו שלא משנה מה שהיא תעשה כCOO, אני אוהבת אותה והיא חשובה לי. אני לעולם לא אפגע בה. הוא ניסה לשכנע אותי אבל בסוף הבין שזה גבול ברור.

ביום של שליחת המכתב הרשמי לעורכת הדין של הGBAS ביקשתי מL לדבר איתה אונליין. רציתי להגיד לה שהפגישה בה היא באה איתי כpersonal capacity תהיה כאילו היא לא אמרה מילה ורציתי לשאול אותה לגבי פגישה שהיתה לנו בתחילת יולי. אז היא אמרה שהיא רוצה לעזור לי והיא גם אמרה כמה דברים מאוד לא יפים על המנהל של המכון ועל זה שהרבה עובדים שמדברים עליה ממש לא יפה. רציתי לדעת אם עדיף לה שאזכיר את זה או שלא. אבל, דבר ראשון לפני שהתחלנו את השיחה, אמרתי לה שאני מעוניינת לדבר עם L ולא עם COO או מכון. היא לא הסכימה. אמרתי לה שאין לי מה לדבר עם המכון. בסוף יצא שהיתה לנו שיחה די הזוייה, בה מאוד ברור שאף צד לא סומך על הצד השני. היא אמרה לי שהיא מציעה לי מכל הלב לוותר ולעבור הלאה. אמרתי לה שבדיוק כמו שעבדתי קשה כדי להגיע למכון, אני מבטיחה לה שאני אעבוד קשה כדי שאף אדם אחריי לא ייאלץ לעבור מה שאני עברתי איתם. היא שאלה אותי מה אני רוצה ונתתי לה רשימה של מה שאני רוצה. בואו נגיד שלזה היא לא ציפתה. זה נגמר בזה שאמרתי לה שחבל שזה ככה, שהיא ה-L יותר טובה מזה אבל שאני גם מבטיחה שלא אעשה שום דבר שיכול לפגוע בה אישית. היא שוב אמרה לי את המשפט המגוחך שכשאני עושה משהו נגד המכון אני פוגעת גם בה, אבל הבהרתי לה שהפעם המניפולציות האלה לא יעבדו עליי. היא כרגע מכון, ואני לא מאמינה למילה שיוצאת לה מהפה. בסוף דיווחתי לעורכת הדין על מה שנאמר באותה פגישה עם HR, בלי להזכיר שL אמרה משהו ורק ליתר בטחון, החלטתי שלא להזכיר את השיחה מתחילת יולי.

בפגישה עם הקרן למדע כן ציינתי שהיה אדם אחד במכון שרצה לעזור לי, אבל באמת שלא יכול היה - L. אמרתי להם שבקרוב ייראה כאילו היא האדם הרע ביותר, אבל זו העבודה שלה. הם רשמו את זה.

----------------------------------------------

מחר אני יוצאת לחופשה של כמה ימים באוסטריה העליונה. מקווה שיהיה כיף.

אני ואופניים

 כבר שנה שכל מה שכתבתי עליו הוא עניין האנטישמיות\גזענות\דיסקרימינציה שאני חווה במכון. נכון שזה ממש מטלטל אותי, אבל קורים כמה דברים.

משהו שמאוד בא לי לכתוב עליו הוא האהבה שלי לאופניים.

זמן קצר אחרי שעברתי לאוסטריה, קניתי אופניים יד שנייה. כשהייתי בצרפת, גרתי 6 ק"מ מהקמפוס והייתי מגיעה כל יום בהליכה או ריצה. באוסטריה, זה הפך ל-8 ק"מ, וזה כבר התחיל לגזול זמן יקר. בהתחלה האופניים היו בעיקר כדי לחסוך זמן אבל, די מהר, הבנתי שזה פשוט כיף לי. התחלתי לרכב יותר ויותר, עד שאחרי בערך חודשיים האופניים נגנבו. 

בזמנו גרתי בסוג של מגורי סטודנטים אבל בתכלס, היו שם בעיקר מהגרים. עם חלקם, מאוד התיידדתי וכשנגנבו לי האופניים, אחד מהם הציע לי זוג אופניים ישנים שהיה לו. האופניים האלה היו ממש ישנים (הבנתי אחר כך שהם מודל 1997), אבל ממש לא רעים. השקעתי בהם בהדרגה ואחרי כמה חודשים הם הפכו לחדשים כמעט לחלוטין. מה שדאגתי להשאיר הוא את השלדה וכסא מכוער - כדי שלא יגנבו לי אותם. קטע די מצחיק הוא שהם היו גבוהים מדי עבורי, שזה אומר שלא היתה לי אפשרות לעצור בלי ממש לרדת מהם. בנסיעות ללא עצירות, זה לא אישיו אבל, בתוך העיר, זה יצר סיטואציות מצחיקות. כשהגעתי לרמזור, במקום לעצור, הייתי נוסעת מאוד לאט ובסיבובים עד שהאור התחלף לירוק, או עד שיכולתי לחצות.היתה פעם שחציתי את הכביש ברמזור אדום בדיוק כשעברה ניידת. הקטע הוא שבאמת לא יכולתי לעצור, אז פשוט המשכתי לנסוע. אין לי מושג איך השוטר הגיב, אבל זה כנראה היה ברור שהאופניים גבוהים עבורי (זה היה ממש בהתחלה. אחר כך הצלחתי להנמיך טיפה את הכסא, אבל הם עדיין היו גבוהים מדי).

האופניים האלה שירתו אותי נאמנה. הייתי רוכבת עליהם כל יום או מוינה למכון שבאוסטריה התחתונה או סתם לאורך הדונאו. הרבה פעמים הייתי נוסעלת למקומות יותר רנדומליים, כמו ברטיסלבה, היינבורג אן דר דונאו, באדן או ארמונות היסטוריים שמצאתי בגוגל מפות. הצלחתי להגיע איתם למהירות של 60 קמ"ש ולפעמים יותר (בירידות), והם שרדו קפיצות ממדרגות, רכיבות בשטחים מיוערים (לא ממש הרים - הם לא היו בנויים לזה) ובאמת היו שילוב של חוזק ומהירות, בלי לשדר יוקרה.

ואז קרתה התאונה של אוקטובר האחרון. לי נשבר מפרק כף היד ולאופניים נשבר כל החלק הקדמי. אם עד אז הכיעור שיחק לטובתי, הפעם זה אמר שבעל חנות האופניים נתן לי הצעת תיקון מגוכחת שלא הצליחה לשחזר את איכות החלקים המקוריים. אחרי שהצלחתי להוכיח שבעל חנות האופניים לא רציני, חברת הביטוח הסכימו לתת לי 500 יורו לקניית אופניים וציוד נלווה. מצאתי באמאזון אופני הרים של HEAD במבצע, וקניתי אותם. כבר ברכיבה הראשונה ברור היה שזה לא זה - כשנסיתי להאיץ הבנתי מהר מאוד שהגעתי לסף המהירות המקסימלי של האופניים. פשוט דיוושתי על ריק. מה שהציל אותי הוא שאחרי שבועיים של רכיבה כבר הצלחתי להרוס את האופניים. שלחתי תמונות, דיווחתי מה קרה ואמאזון אמרו לי לבחור בין להחזיר את האופניים ולקבל פיצוי מלא, או להשאיר את האופניים אצלי ולקבל זוג נוסף חינם. ברגע שהבעתי קצת התלבטות, נציגת הלקוחות אמרה שהיא ממליצה לי להחזיר ולקבל פיצוי. הקשבתי לעצתה, וקבענו מועד לאיסוף האופניים.

ואז החלטתי שאני צריכה אופניים שאני באמת אוהבת ולא סתם לחפש הכי זול. מצד שני, אופניים זה דבר יקר ואין שום סיבה שאקנה משהו ברמה גבוהה מזו שאני צריכה. דבר ראשון שעשיתי הוא תיקום האופניים הראשונים. יש באוסטריה Reparaturbonus, שזה בעצם סוג של הטבה לעידוד שימוש במכשירים (לרוב מוצרי חשמל) ומבטיח השתתפות של 50% מעלות התיקון על ידי הממשלה. ככה יצא שעל תיקון מינימלי של האופניים השבורים שילמתי רק 50 יורו והפכתי אותם לנסיעים. הם כבר לא יגיעו למהירויות כמו פעם, אבל הם כן יוכלו לשמש אותי ברכיבות בשטח. בדקאטלון היה זוג אופניים משומשים בעלות של 900 יורו במקום 1200. ניסיתי קצת לרכב עליהם והבנתי שאני צריכה משהו כזה. מצד שני, מבט מהיר על החלקים והתייעצות עם צ'אטGPT הבהירו לי שכדאי שאחפש זוג אחר. וככה מצאתי באינטרנט פירסום לאופני Scott Metrix 20 משומשים, מודל 2023 בחצי מחיר. בזלצבורג! בעקרון יכולתי לבקש משלוח (50 יורו) ולחסוך זמן וכסף אבל, אחרי שראיתי את מצב האופניים בדקאטלון, ידעתי שעדיף ללכת ולראות את האופניים בעצמי. 

יצאנו שבת בעברה מוקדם בבוקר, חבר שלי ואני עם הרכב לכיוון זלצבורג. כשהגענו לחנות הבנתי מיד שטוב היה להגיע בעצמי.דבר ראשון היה רכיבה קצרה כדי לראות שאלה אופניים בשבילי, והם אכן היו. המוכרת שינתה את גובה המושב למה שאני אוהבת (אני אוהבת גבוה יותר מזה שמקובל) ואז התחלנו בדין ודברים לגבי המחיר. התעקשתי שהתמונות באינטרנט לא מראות את המצב האמיתי של האופניים. זה שהם מגיעים בלי פדלים, סבבה. את זה הם כתבו. אבל, לדוגמה היה חור קטן בריפוד של המושב. המושב אמנם נראה חדש לגמרי אבל ברור שהוא ניזוק במהלך ההובלה. חור קטן בריפוד אומר שכבר בגשם הראשון ייכנסו מים למושב, והוא יהרס. חוץ מזה, חסר היה שסתום לגלגל האחורי ויש שריטה על הגריפ הנד שלא נראתה באתר. לא שזה משנה לי, אבל זו נקודה למיקוח. אלה אמנם דברים קטנים אבל רכישה של אותם חלקים היתה מקפיצה את המחיר בלפחות 300 יורו, והופכת את הרכישה ללא כדאית. בסוף היא פשוט קראה למנהל החנות, שהבין מיד שאני צודקת. הקטע המצחיק הוא שהאופניים נמכרו בCube Store (חברת אופניים אחרת), ככה שכל הציוד היה של Cube. המוכר נתן לי לבחור מושב, ועל הדרך גם פדלים. הוא בדק שהכל משומן ומווסת כמו שצריך, וסוף כל סוף קיבלתי אופניים כלבבי 😊

יוצא שאני רוכבת לפחות 30 ק"מ ביום (לפחות פעמיים בשבוע יותר), בתקופות שבין חודש פברואר\מרץ לנובמבר. חודשי החורף קשוחים מדי עבורי, ואז אני "רוכבת" רק על אופני כושר. בחורפים אני בעיקר הולכת ורצה. האמת היא שאני בכושר ריצה די טוב, ויכולה לרוץ בכיף 5-6 ק"מ אפילו בלי להתנשף. בעקרון, ריצה של אפילו 10 ק"מ עוברת לי די חלק. אתמול בבוקר לדוגמה החלטתי לרוץ. זה בא לי די בטבעיות. איכשהו בזמנים מתוחים, רכיבות עוזרות לי הרבה יותר מריצות או הליכות. כנראה המהירות נותנת לי סוג של אנדרנלין שעוזר לי להרגע. נקודה קצת מטופשת, אבל שהיתה נוכחת בשנה האחרונה, היא שאי אפשר לבכות תוך כדי ריצה. ברכיבה אפשר.

בעוד שבועיים יש לנו כנס מחלקתי בReichenau an der Rax, שבאוסטריה התחתונה. איכשהו הצלחתי לארגן שני חוקרים נוספים וקבענו לחזור משם יחד באופניים (את ההלוך אעשה לבד, אבל רק מWiener Neustadt). 

קורים על הדרך עוד דברים. אולי אכתוב עליהם בפוסטים אחרים. משהו שאכתוב בקטנה הוא שאני כבר יותר מחודש ב"חופשת מחלה". רופא המשפחה נתן לי איושר מחלה בלתי מוגבל עד שהמכון ישחררו אותי. הכתבה ממש עזרה כדי להוכיח עד כמה הם רעים אליי. כמובן שאני כן עובדת, אבל מהאוניברסיטה. מבחינת המלגה, יש מצב שחודשי המחלה הללו יתנו לי הארכה מסויימת. אני מקווה.

💔

אני לא בטוחה יותר בכלום ודי מרגישה כאילו משהו בי נשבר.

חיכיתי כל כך הרבה לסוף מרץ, רק כדי לקבל עוד רוע וערעור של מה שאני.

שבוע שעבר התפרסמה הכתבה, ובסדר גודל גדול בהרבה מזה שציפיתי לו. זה הפך לכותרת הראשית של אתר האינטרנט של העיתון משבת בצהרים ועד שבת בערב, וגם הופיע ככתבה גדולה במהדורה המודפסת. זה עשה די הרבה רעש לשלושה ימים בדיוק, ואז כולם עברו הלאה. אבל מסתבר שאותם ימים עשו את שלהם. מה קרה מאז? לצורך העניין, אכנה את העיתון שפיגל (לא, זה לא היה Der Spiegel הגרמני)

דבר ראשון שקרה הוא שהתחלתי לקבל הודעות מאנשים שאמרו לי ש"You made it on the main page of Spiegel!". בשעה הראשונה הייתי ממש בהיסטריה ונורא התפדחתי מהתמונה. אחרי שאח שלי אמר שהתמונה בסדר (אני סומכת עליו שהוא תמיד אומר לי את האמת), נרגעתי והצלחתי לקרוא.

בסוף סיפרו רק על החקירה עצמה, בלי כל המסביב. אבל הכתב סיפר את זה בצורה שממש הצליחה לסחוף את הקוראים. אם בדרך כלל רוב התגובות הן של מתלהמים שתוקפים כל דבר שנכתב, הפעם באמת שבערך 95% מהתגובות (היו קצת יותר מ700) היו לגמרי לטובתי וממש נגד המכון. בשלב מסויים המגיבים התחילו לפרסם קישורים לתקציר של הפרסום שלי (התפרסמו לפני שהוא הורד מהאינטרנט), וזה אפילו עורר עוד יותר את התמיכה. 

רק כדי להזכיר, העמידו אותי תחת חקירה של וועדת אתיקה אחרי שקבוצה של חוקרים כתבו שבגלל שאני ישראלית, המכון צריך לחקור האם אני ממומנת על ידי ממשלת ישראל כדי לקדם פרופגנדה ממשלתית. בפרסום עצמו, ניתחתי את השתנות מחירי המזון בעזה והשוותי את התנודות במחירי המזון לתנדות של אותם מוצרים בגדה המערבית. חלק מהמסקנות היו שהמצב בעזה גרוע יותר בגלל חסימות חוזרות ונשנות של נתיבי הסחר ופגיעה ביכולת המקומית לייצור מזון, אבל גם בגלל התנהלות מושחתת של ממשלת החמאס. כל בעל מוח בתפקוד מינימלי מבין מיד שזו ממש לא פרופגנדה פרו ישראלית. כלומר, התלונה נגדי, וככל הנראה גם החקירה, היו ממניעים אנטישמיים. התגובות מאוד עודדו אותי.

בערב חבר שלי ראה שמישהו כבר הספיק לערוך את עמוד הויקפדיה הגרמני של המכון ולכלול בו את הכתבה תחת סעיף שלא היה קיים בו קודם: ביקורת. זה בעיקר היה מצחיק.

באמצע הלילה L שלחה מייל לכל המכון (M), כולל לשגרירי המדינות החברות. הורדתי חלקים שמסגירים יותר מדי מידע אבל נראה לי שהרעיון מובן. למנהל של M נקרא שף. 

Dear colleagues,

With this email, we would like to inform you that the Austrian newspaper Spiegel published an article today about Ur’s experience at M.

The article discusses her policy brief on XXXXX in Gaza from April 2024. When a complaint was filed against it by other researchers, her policy brief was taken down while the Ethics Committee reviewed her work. Spiegel questions if there was bias against Ur’s work because she is from Israel and questions why she was not protected by M management in the face of such accusations.

Here is the link to the article (in German):LINK

The journalist approached the M Communications and External Relations Department with questions, to which M has provided the following response:

M’s position on this matter:

1. M rejects the implication of any bias against Ur because she is from Israel.

2. M doesn’t comment on internal procedures for good reason. That is to protect M’s staff and scientists. M has internal measures that ensure that publications that leave M cohere with the highest standards and follow internal procedures.............

3. Since Ur’s policy brief was published, M has not published any other policy briefs. M needs new and better procedures to make sure mistakes don’t happen.

4. Ur won the competition for the fellowship by ......... Her current research is therefore funded by ....... M acted as her host institution. This means the funding to support her research was transferred to M. In the meantime, Ur has requested that her funds be transferred to XXXXXXXUNIVERSITY.

5. Ur started at M in 2022 as an M-program post doctoral research fellow. ........

6. M is a neutral platform for scientists from all over the world. It stands for scientific excellence and draws on BLABLABLA

7. Ur was very welcomed at M. We wish her success in her scientific career.

Chef will offer an interview to Spiegel.

Kind regards,

L, on the behalf of M Executive

כל כך הרבה מילים ריקות ושוב, שום מילה על העיקר - למה חקרו אותי במשך יותר מחצי שנה רק בגלל שאני ישראלית? למה פרסמו את עצם קיום החקירה באתר האינטרנט הרשמי? למה מעולם לא פרסמו שלא נמצאו שום עדויות לכל ההאשמות ההזויות? למה לא החזירו את הפרסום? למה לא נעשה שום דבר נגד אותם כל החוקרים שפיברקו את אותן האשמות? וזה כמובן רק לגבי מה שפורסם. את כל עניין הפוסטים נגדי בטוויטר לא כתבו. גם לא על היחס המחפיר של מחלקת משאבי אנוש ושל ראש התוכנית אליה אני משוייכת.

דבר אחד שכן לקחתי איתי מאותו מייל הוא סעיף 4. יש לי הרגשה שהפעם L החליטה לקחת את העניינים לידיים ובכוונה כתבה שביקשתי לעבור לאוניברסיטה. זה בעצם להגיד לכולם (שווה ערך להתחייבות) שאני אעבור. זה בעצם למנוע את האפשרות שראש התוכנית, זו שבגללה ההעברה לא בוצעה בסוף מרץ, תמשיך לסכל את המעבר שלי רק כדי לקושש עוד כמה יורו.

האמת שממש רציתי לכתוב לה משהו. לא התכוונתי שהעניין יגרום לה לעבודה, וזה בכלל הזוי שהיא זו שכתבה את המכתב, ולא שף, שהוא המנהל הראשון. ממש רציתי לכתוב, אבל בסוף לא כתבתי כלום. 

למחרת קיבלתי הודעה מאחת העובדות (לא חוקרת) שכתבה לי שהיא מבינה אותי, אבל שכדאי שאדע שהמעשה שלי היה אגואיסטי ושאני מעמידה את המשרה של מאות אנשים בסכנה. ההודעה הזו מאוד העציבה אותי ובאמת שגרמה לי להתחרט על מה שעשיתי. אבל למחרת פתאום הבנתי משהו, ואז עניתי לה - במשך כל כך הרבה זמן כל כך הרבה אנשים ידעו מה קורה. ועדיין, אף אחד לא אמר מילה, אפילו לא באופן אנונימי. על זה היא ענתה לי שלפעמים צריך גם לדעת להפסיד.

אני יודעת שקשה לי להפסיד אבל אני גם תוהה לעצמי עד כמה הכל יכול היה להיות קל יותר אם מהתחלה הייתי מוותרת, לא שולחת תלונות, נחקרת בשקט, לא פוצה פה על כל מה שקורה.

השנה הזו היתה מאוד קשה בשבילי, ואני לא בטוחה כמה זמן באמת יקח עד שאצליח לחזור לעצמי.

חוץ מזה קיבלתי כמה תגובות מחוקרים שמה שעשיתי מאוד אמיץ.

סיפרתי כמה פעמים על אחת מהחברות הוועדה, נקרא לה A, שלא מבינה מה היא עשתה. כתבתי שאני מאוד אוהבת אותה אבל שבאמת לא ברור לי איך היא כל כך עיוורת ולא מבינה שכל הסיפור בכלל לא נוגע למחקר. אז היא הפסיקה לדבר איתי. אני פתאום מבינה שכנראה היה ברור לה מהתחלה מה באמת קורה. פשוט היה לה נוח לשקר לי. עכשיו היא כבר לא יכולה להעמיד פנים שאין לה מושג. אז היא "כועסת" עליי כי... כי סיפרתי מה קרה?

מאז אותו פרסום המכון הפסיקו להטריד אותי מהמוני מיילים ופגישות. קיבלתי מייל שהמלגה שלי תעבור בסוף מאי ושהם גם ישלמו לי את ימי החופש שלא ניצלתי.

שבוע שעבר שלחתי לL הודעה ושאלתי אם אפשר לשלוח לה משהו. היא ענתה שברור. שלחתי לה ברכה לקראת החג עם ארנב משוקולד. אין לי מושג אם היא קיבלה את זה אבל אחר כך הרגשתי עצובה. זה גרם לי להבין שעדיף לי להתרחק לגמרי. לא ברור לי למה לא עשיתי את זה עד עכשיו. כמו שאמפי כתבה לי כבר לפני חצי שנה - היא סוג של נחש שכדאי להזהר ממנה. "חברה" שגורמת לי להיות עצובה כנראה מביאה עמה משהו שממש לא נכון לי. במיוחד צרם לי שהיא לא הזהירה אותי לפני שהיא שלחה את אותו מייל לכולם. לפני שהכתב התקשר למכון כן נתתי לה התראה. אמרתי לה שזה לא מערב פרסום שמות ושלא יהיה בזב שום פן הנוגע לחוק, ככה שזה יפול עליה. כל מה שעשיתי היה תוך כדי לקיחה בחשבון של מינימום מאמץ עבורה. מרגיש לי כאילו המאמצים הם יותר מהצד שלי, למרות שבאמת ברור לי שהיא מצילה אותי כרגע מבחינת האפשרות לעבור (יותר היה קל להם כרגע פשוט לפטר אותי).

אני באמת מנסה לחשוב עם עצמי איך אני יכולה לשקם את החלקים השבורים שבי. אין לי מושג איך...

אני כרגע בכנס בדרום צרפת מאז סוף השבוע, ומחר יבקרו אותי כמה חברים מתקופת הלימודים. בתחילת החודש, כשהיה ברור שלא אעבור לאוניברסיטה, רופא המשפחה הנפיק עבורי אישור מחלה בלתי מוגבל, כדי שלא אצטרך ללכת לM. אני יודעת שהם ממש לא מרוצים מהמצב, אבל באמת שאין לי שום כוונה להתקרב למקום הזה. 

בסוף השבוע נחגוג, חבר שלי ואני, ליל סדר מאוחר בשילוב עם האיסטר. ביום של האיסטר אירגנתי כמה חובבי טיפוס וניפגש בפארק\יער כדי לעשות ציד ביצים על העצים. בשלישי בבוקר אלך שוב לרופא כדי להאריך את אישור המחלה (האישור בלתי מוגבל אבל צריך לבקר אצלו כל 10 ימים כדי להחתים) ואז אסע להרים להתנתק לכמה ימים. אני מרגישה שכל מה שאני צריכה זה להיות far away מכל הלחץ, מכל הדיבורים, מכל האנשים, מכל המחשבות. אני באמת מקווה שאצליח להתגבר על התקופה הזו, ושהתקופה הזו תסתיים כבר. 

אפילו התחילו לצוץ לי בראש מחשבות על מעבר לתעשיה. עבודה בהיי טק - באה לעבודה, עוזבת בערב, מרוויחה יפה ולא נקשרת כל כך לפרוייקטים. אבל אלה מחשבות שצצו מתוך שבר. אני באמת צריכה להרגע, לחשוב, לחזור לעצמי.