אני לא בטוחה מה קורה איתי, אבל אני מרגישה שאני בתהליך לא טוב.
אני בסוג של דאגה תמידית שלא מרפה, גם אם אני מצליחה לשכנע את עצמי שהיא לא הגיונית.
אני כל הזמן חוששת שאנשים יקראו מה שהמכון כותב עליי וישפטו אותי לפי זה. אני כל הזמן חוששת שזה יביא לדחייה שלי ממשרות או מלגות עליהן אני מתמודדת. אני מנסה להיות רציונלית ולהוכיח לעצמי שזה לא נכון - כי זה באמת לא נכון, לפחות לא כשמדברים איתי ומקשיבים לי. שבוע שעבר הגיע אדם מאוד בכיר מתוכנית המזון העולמית והרגנו לי איתו פגישה מאוד ארוכה. הפגישה הלכה הרבה יותר טוב משיכולתי לצפות וכבר דיברנו על תוכניות לעתיד. הוא אפילו התחיל לספר לי על ימיו כדוקטורנט והסתבר שאחד מהפרופסורים שלימדו אותי בתואר הראשון היה המנחה שלו.
וכאן מגיעה הנקודה השנייה של החשש התמידי שלי. אני כבר לא יודעת מי ניצב מולי ועם מי אני מדברת. אני בפחד תמידי שהאדם מולי ישפוט אותי בגלל הזהות הישראלית שלי, ואני לא מגלה את השייכות הזו עד שאני בטוחה שאין מולי סכנה. כששואלים אותי מאיפה אני, אני אומרת שאני איטלקיה שחייה בצרפת. זה מסתדר טוב עם המבטא שלי, ועובר חלק. את השם אני מסבירה פשוט מאוד בזה שנולדתי למשפחה יהודית וזה שם נפוץ.
אותו אדם בכיר הוא מוסלמי. מאוד חששתי בהתחלה שהוא יסרב לפגוש אותי ואז, כשהיה ברור שהוא הסכים, מאוד חששתי שהוא יפסול אותי. בסופו של דבר זה לא קרה. אבל באמת, כשעבדתי באו"ם נדחיתי בפעם הראשונה אחרי שעברתי את כל המיונים, וללא סיבה. מי שגייס אותי אמר שראש המחלקה (אלג'יראי) לא אוהב ישראלים והכניס אותי לסבב מיונים נוסף בלי להסגיר את האזרחות שלי. אז עברתי. בימים האחרונים גם התחלתי לשים לב שמישהי שכל הזמן היתה מאוד חברותית אליי מנסה להתחמק ממני. בהתחלה חשבתי שסתם אין לה מצב רוח באותו יום (ואותו יום ושוב אותו יום) אבל אז הבנתי שזה קרה מאז ששלחתי לה הצעה לגראנט שכתבתי, ובו היה מוזכר שאני מישראל. הייתי צריכה לדווח את זה כחלק מסיכוני המחקר, בגלל מה שזה גרם לפוסט דוקטורט שלי. אני תוהה לעצמי אם היא נרתעת ממני בגלל זה וכמובן שאין לי שום דרך לדעת את זה. מצד שני, באמת שלא עשיתי שום דבר שיכול היה להוביל לזה.
אלה נשמעים כמו דברים קטנים אבל, בסך הכל, אני שמה לב שזה גורם אצלי ללחץ תמידי. אני מרגישה שהתקופה הזו, מאז שהתחילו כל ההתקפות נגדי, עקרה ממני חלק של תחושת ביטחון שהקרינה גם בתחושות שלי כלפי עצמי וגם באופן בו אני בוטחת בבני אדם. בשישי האחרון נפגשתי עם עורכת דין ואמרתי לה שאני סומכת עליה, כי אני באמת סומכת עליה. התגובה המיידית שלה היתה "לעולם אל תסמכי על אנשים - במיוחד לא על עורכי דין".
אני בעצם נמצאת בסוג של שגרת דאגה שמלווה בנסיונות שכנוע עצמיים של עצמי "מוכיחה לעצמי" שהחששות הללו לא הגיוניים.
ויש עוד נקודה, שבהקשר שלה באמת שאעריך את חוות הדעת של מי שקורא פה (רק בבקשה בלי שיפוט): לאורך כל הסיפור הזה, ממש מתחילתו, כל גורם ישראלי שפניתי אליו לעזרה נעלם, במקרה הטוב, או פגע בי. תמיד חשבתי שישראל היא מקלט לכל יהודי העולם ושאם אחווה משהו כל כך אנטישמי, אזכה להגנה או לפחות לתמיכה. היום אני מבינה שלא רק שזה לא נכון, עדיף לי לא לחשוף שום דבר כדי שגורמים בעלי אינטרסים לא יפיצו עליי שמועות. מה זה אומר בטווח הארוך? כישראלית, הותקפתי על ידי פרטים וכרגע אני מותקפת על ידי ארגון. אוניברסיטה אוסטרית מספקת לי מקלט, טיפול לטראומה ואפילו משלמת לי שכר מתקציבים פנימיים, לגמרי מתוך הערכה אליי כאל אדם. במקביל, יש לי מעסיק ישראלי שלא עושה ולא עשה כלום כדי להגן עליי או לעזור לי. כששני בכירים מאותו מעסיק הפיצו מכתב, בשם המעסיק, שמגן על המכון (יש להם רווח אישי ומקצועי מהמכון), אף אחד לא נקף אצבע.
ברור לי שהתחושה שלי לא רציונלית, אבל אני מרגישה שאני רוצה להתפטר מהאזרחות הישראלית שלי. אני פגועה ברמות קשות ולא רוצה יותר קשר למדינה בה רק פוגעים בי (או לא עוזרים לי). מצד שני, גם ברור לי שויתור על האזרחות לא נותן לי שום דבר חוץ מסוג של ניתוק סימבולי שאולי יום אחד אתחרט עליו. אחרי הרבה קריאה ברשת, הבנתי שעדיף לא לוותר על האזרחות. לא כי זה יעזור לי יום אחד, אלא כי זה יכול להקל עליי במצבים שדורשים בירוקרטיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה