הגעתי לארץ והכל מוזר. ההתחלה היתה לי מאוד קשה והרגשתי נורא לבד, אבל עכשיו יותר קל לי. יש עדיין הרבה פעמים שאני מרגישה זרה, אבל אני פחות מרגישה לבד. הסטטוס של ביקור כל כך קצר הופך את החוויה לקלה, מצד אחד, אבל גם לקשה מבחינה בירוקרטית. כמעט פונתי מהדירה כי לא היה לי איך לתת הוראת קבע לבנק שלי. בגלל שאני מוגדרת כתושבת חוץ, כל דבר מצריך סיבוב הרבה יותר ארוך עד לקבלת האישור הסופי. בעצם אמרו לי לחכות כמה שבועות עד שההוראה תאושר. בו בזמן, החברה המשכירה סירבה לחכות, סירבה לקבל מזומן או צ'ק וסירבה לקבל הוראת קבע מחשבון לא ישראלי. רק בדיעבד הבנתי שהם היו יכולים להכניס אותי למערכת של הסטודנטים הזרים ומשום מה, הם לא עשו את זה. בסוף, אחרי שכבר קיבלתי מייל להחזיר את המפתחות היום בבוקר, דודה שלי הגיעה והצילה אותי.
אני חושבת שמאז שכתבתי את הפוסט הזה, משהו השתנה אצלי. כואב לי כשאני קוראת על הרוגים אבל נוצר בי נתק מאוד גדול. כשאני שומעת אנשים כועסים על הממשלה, זה מרגיש לי כמו לדבר עם כל אדם שמספר לי על הממשלה במדינה שלו. לא נחמד שיש כזו ממשלה. אבל זו לא הממשלה שלי. אנשים מדברים על עתיד המדינה ושוב, אני מקשיבה. ואני יודעת שזה לא העתיד שלי. כאילו אחרי אותו הלם של ההתחלה, ההבנה שאני לא רוצה לחיות חיים כאלה התקבעה בי ואני כבר לא מרגישה שזה המקום שלי. אני אמנם דוברת את השפה אבל זהו. בכל מקום, אני מרגישה כמו תיירת או אורחת. אני מתגעגעת לבית שלי ולמרות שכיף לי פה, יש בי גם את הרצון העמוק לחזור.
איך אני עושה את זה בלי לשרוף גשרים? זה משהו שאני חושבת עליו וצריכה להחליט.
