אתמול בערב התעדכנתי בYNET מה קורה. ואז ראיתי שמצאו גופה של מישהו שהיה ידיד טוב שלי בפקולטה. נשבר לי הלב ולא הצלחתי לישון.
בבוקר רציתי להרגע. יצאתי לריצה בקור המקפיא ופתאום ראיתי קיר עם תמונות של חטופים. בין חטופים ראיתי מישהי שעזרה לי המון בחיים, ושאני מאוד אוהבת. הלב קטן שעדיין לא נשבר פשוט התפרק. רצתי בטירוף עד שקפאו לי כפות הרגליים והידיים. חזרתי הביתה ועשיתי ספרינט על אופני הכושר. אבל לא יכולתי להוציא עוד אנרגיות וכלום לא עזר. המשכתי עם הספרינט אבל התחלתי לבכות. חבר שלי (שכבר רגיל שאני בוכה פתאום) שאל מה קרה. סיפרתי לו והוא שאל למה לא הערתי אותו אתמול בלילה.
אני לא יודעת למה. אבל אני כן יודעת שאני לא מוכנה לחיות בעולם כזה. אלה לא החיים שאני רוצה ואלה לא החיים שיהיו לי. אני יודעת שגם אם החמאס יושמד (ביחד עם כל כך הרבה אנשים טובים שכל חטאם הוא שנולדו בצד השני של הגדר), המלחמה הזו היא ממש לא הסוף. את הסיבוב הבא אני כבר לא ארגיש. אני לא מוכנה יותר להיות בזה. אלה לא החיים שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה