את הפוסט כתבתי תחילה בשבת בערב, די מתוך מצב של מצב רוח שגאה. בין לבין, אוסיף טקסט צבעוני, שהוא הסבר.
רק קצת רקע: אני כרגע בארץ לתקופה של כמה חודשים במסגרת התחלה של עבודה קבועה שהתקבלתי אליה. כיוון שאני עדיין פוסט דוקטורנטית, האוניברסיטה ארגנה סוג של סידור שאני מועסקת מתחילת השנה הנוכחית ומוציאים אותי עוד חודש וחצי לחל"ת. בזמן הזה, למרות שהאוניברסיטה לא תשלם לי, ה"שעון האקדמי" ימשיך לתקתק, מה שיתן לי הזדמנות לצבור נקודות במסלול הקידום האוניברסיטאי, ככה שביום בו אסיים את הפוסט דוקטורט, אוכל להתחיל בדרגה בכירה לעומת זו המקובלת.
והנה מה שכתבתי:
אני חוזרת עוד חודש ובאמת שמאוד מתגעגעת.
אני מצליחה לעבוד פה ממש טוב, אבל כל הזמן יש לי תחושה כזו של לחץ, כאילו אני צריכה לסנן את מי שאני, או שאני עושה דברים לא נכון. התחושה הזו גורמת לי לפעמים להתבטא בצורה מאוד לא נכונה, ואז אני מרגישה עוד יותר לחץ כי אני מבינה שאמרתי\כתבתי משהו לא בסדר. גם קשה לי עם האווירה הכללית פה, סוג של מוות שנמצא בכל פינה, וזה גורם לעצב כללי, עוד יותר מתח ומעביר לי מסר ברור שאני פה וחייבת להיות פה. המבט החודר שקיבלתי מראש המחלקה פה כשעניתי לשאלה שלה באם חבר שלי אוסטרי, מפחיד אותי עד עכשיו. מאז אותו רגע, היא מסתכלת עליי בצורה שונה לגמרי מזו של קודם, וזה מכניס אותי לעוד יותר לחץ.
מה שקרה הוא שסוג של נפלתי בין הכסאות. הסידור שאני נמצאת בו הוא משהו מאוד חריג, שמעולם לא קרה לפני, וזה גורם להתנגשות בין המערכת המחקרית, שהציעה לי את הסידור, למערכת האדמיניסטרטיבית, שממנה מגיעה הבירוקרטיה. עם כל המלחמה, יצא שהדיקן סוג של נעלם ולא תקשר עם אף אחד, ולאף אחד לא היה ברור מה הם בכלל פרטי ההסכם - כי פשוט לא היה הסכם. בנתיים אני, שלא הייתי מודעת להתנגשות הזו, פעלתי כמקובל, וכמו שנאמר לנו שצריך לפעול באיזו סדנת הדרכה לחברי הסגל החדשים.המערכת הבירוקרטית קלטה את התיק שלי בצורה קשיחה, והתייחסה אליי כאל מדענית חוזרת שחזרה לארץ אחרי כמה שנים בחו"ל. התוצאה היא פספוס של הרבה נקודות ובעיקר "אי עמידה" בכל ההבטחות שניתנו לי. המשרה שלי מחולקת בין שתי יחידות של האוניברסיטה, מתוכן חלק אחד הבטיח לי הרים וגבעות, כנראה כדי למשוך אותי, והחלק השני לא הבטיח לי כלום אבל הבהיר לי שהרגע הראשון (נתתי הרצאה קצרה שנה שעברה, שבעקבותיה המנהלת של אותה מחלקה הציעה לי להגיש מועמדות) כמה שרוצים אותי ושהיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי שאתקבל. בפועל, החלק שהבטיח לא נותן כמעט כלום והחלק שלא הבטיח מנסה לפצות אותי על כל מה שהובטח, ומסייע לי ככל יכולתו, אבל באופן פחות ממה שהובטח, פשוט כי אין משאבים.
בלילות, אני הרבה פעמים חולמת על השבויים, ובעיקר על האמא עם שני הילדים הקטנים. הסדין שהבאתי נקרע, אז אני משתמשת בציפה כסדין, ואז קר לי עם השמיכה הדקה וכואב לי בצלעות. אבל כשאני חולמת עליהם, פתאום חם לי. אני כל כך מקווה שהם בחיים ושהמשפחה אצלה הם נמצאים מכבדת אותם ומתייחסת אליהם יפה. ברור לי שכפיר הקטן זקוק לתזונה של תינוקות וברור לי שגם אם אמא שלו מצליחה להניק אותו, היא נמצאת כרגע בשטח מוכה רעב ככה שגם אם היו רוצים לתת לה תזונה מספקת, פשוט אין.
מאז הפסקתי לקרוא על השבויים וגם הפסקתי אפילו להסתכל על תמונות שלהם. לא חלמתי עוד מאז. אני שותה משהו חם לפני השינה וזה עוזר עם הקור וקניתי איזו ציפה שאזרוק לפני שאסע. אני מאוד כועסת על אי שחרור החטופים ובאמת זועמת על המשחק הבלתי נסבל הזה בחיים של כל כך הרבה אנשים. יש כאן זלזול מטורף בחיי אדם, בין אם בהקרבה כשבויים או במניעת קבלת מוצרים בסיסיים כמו מזון, שבלעדיהם פשוט אין חיים. אני לא יכולה אפילו להסביר כמה אני כועסת על זה.
מחר הדיקן יפגש איתי ונראה מה הוא יגיד. גם אמרתי לאח שלי שאגיע לארץ ונפגש. אמרתי גם להורים שלי שאגיע מתישהו בפברואר, ואז אבקר אותם. ועל הדרך, דודים שלי, אלה שהיו האפוטרופוס שלי, התחילו בתהליך גירושים.
נפגשתי עם הדיקן ששוב הבטיח לי הרים וגבעות. סיפרתי לאח שלי שאגיע ביום ראשון הקרוב והוא אמר שנדבר ונקבע להפגש מתישהו.
התקופה פה הראתה לי שטוב לי לעבוד באוניברסיטה.
