שרביט חם - פירות וירקות

 אני אוכלת הרבה ירקות האורך כל השנה, ובקיץ קצת פחות כי אז אני אוכלת גם הרבה פירות.

ירקות

ירקות שתמיד יש בבית - כרוב לבן (אחד הירקות האהובים עליי) ומלפפונים או קישואים, שאת שניהם אני אוככלת רק חיים. את הכרוב אני צריכה לטעום קודם כדי לבדוק אם הוא דורש בישול. איכשהו הכרוב הלבן בארופה הרבה פעמים קצת חריף, וזה עובר רק בבישול קצר. ירקות אחרים שיש, אבל במתחלף, הם עגבניות, חסה, דלעת, כרובית. בעקרון, בחורף הרבה יותר קל להחזיק ירקות. יש לנו מקרר קטן (מה שנקרא בארץ "מקרר משרדי") אז בחורף אנחנו מאכסנים את הירקות בבגז' של הרכב, שגם ככה עומד רוב השבוע בלי תזוזה.

ירק שתמיד יש במקרר בעבודה - קישואים והרבה פעמים גם כרוב סיני, מלפפונים. אני פשוט חותכת ואוכלת טרי במהלך היום. אם יש דלעת, אני מחממת את הקליפה במיקרו כי היא קשה מדי ומנפחת לי את הבטן.

בקיצור, אין ארוחה שלא כוללת ירקות. בארוחת ערב הרבה פעמים זה רק ירקות. אם אני עוד רעבה, אני מוסיפה ביצים קשות (חלבון בלבד) או יוגורט. את הירקות אני אוכלת לרוב טבעי ומדי פעם מוסיפה מלח.

לפני שעברתי לאוסטריה, מגוון הירקות שלי היה רחב יותר. איכשהו כאן רוב הירקות מאוד יקרים ורק חלק מצומצם לא יקר, וזה מה שאני קונה.

חוץ מהירקות שציינתי, אני מאוד אוהבת עלי סלרי, שומר, פלפלים מתוקים (אדום, צהוב וכתום), ברוקולי, קולורבי. אני מתה על פטרוזיליה וכוסברה. פעם מאוד אהבתי שום, בצל וחציל אבל בשנים האחרונות הם עושים לי בחילה וכאבי בטן נוראיים. פרסה לא משפיעה עליי כמו בצל, ואני אוכלת אותה באזור האביב, כשהיא בעונה. ביקצור, נראה לי שאני אוהבת את כל הירקות מלבד אלה המרים והחריפים.

פירות 

פירות אני אוכלת בעיקר בקיץ, בעיקר כי אני קוטפת אותם מכל מקום אפשרי. זה מתחיל באזור מאי, שאז יש דובדבנים, ממשיך עם תותי עץ ופטל אדום, ואז מגיעים פטל שחור ומיראבל, ואחריהם תפוחים ואגסים. העונה מסתיימת ממש בסוף אוקטובר, שאז אני קוטפת את אחרונות התאנים. כשגרתי באוסטריה התחתונה, היו גם הרבה ענבים, אבל כאן אין. אפילו שאני אוכלת הרבה פירות בקיץ, אין לי יכולת לאכול הכל ואני מקפיאה את הרוב. בכללי, אני גם אוהבת לאכול את הפירות שלי קפואים, ככה שזה מסתדר. את הפירות אני מקפיאה בפריזרים של האוניברסיטה כי, כאמור, בבית יש לנו מקרר ממש קטן. כרגע יש לי עוד מגרה שלמה של תאנים, וזה ככל הנראה יחזיק לפחות עוד חודש וחצי.

פירות שאני לא קוטפת וכן אוכלת הם פטל אדום קפוא, תפוחים ואגסים בחורף, אבטיח ומלון בקיץ. גם את האבטיח והמלון אני אוהבת לאכול עם הקליפה. לאורך כל השנה אני גם אוכלת מדי פעם אוכמניות

בבית עצמו יש גם תמיד אבוקדו ורוקולה, אבל זה כי S אוהב.

נכתב בהשראת השרביט החם.

Prater Vienna, Halloween Day

The Downtrend

 אני לא בטוחה מה קורה איתי, אבל אני מרגישה שאני בתהליך לא טוב.

אני בסוג של דאגה תמידית שלא מרפה, גם אם אני מצליחה לשכנע את עצמי שהיא לא הגיונית.

אני כל הזמן חוששת שאנשים יקראו מה שהמכון כותב עליי וישפטו אותי לפי זה. אני כל הזמן חוששת שזה יביא לדחייה שלי ממשרות או מלגות עליהן אני מתמודדת. אני מנסה להיות רציונלית ולהוכיח לעצמי שזה לא נכון - כי זה באמת לא נכון, לפחות לא כשמדברים איתי ומקשיבים לי. שבוע שעבר הגיע אדם מאוד בכיר מתוכנית המזון העולמית והרגנו לי איתו פגישה מאוד ארוכה. הפגישה הלכה הרבה יותר טוב משיכולתי לצפות וכבר דיברנו על תוכניות לעתיד. הוא אפילו התחיל לספר לי על ימיו כדוקטורנט והסתבר שאחד מהפרופסורים שלימדו אותי בתואר הראשון היה המנחה שלו.

וכאן מגיעה הנקודה השנייה של החשש התמידי שלי. אני כבר לא יודעת מי ניצב מולי ועם מי אני מדברת. אני בפחד תמידי שהאדם מולי ישפוט אותי בגלל הזהות הישראלית שלי, ואני לא מגלה את השייכות הזו עד שאני בטוחה שאין מולי סכנה. כששואלים אותי מאיפה אני, אני אומרת שאני איטלקיה שחייה בצרפת. זה מסתדר טוב עם המבטא שלי, ועובר חלק. את השם אני מסבירה פשוט מאוד בזה שנולדתי למשפחה יהודית וזה שם נפוץ. 

אותו אדם בכיר הוא מוסלמי. מאוד חששתי בהתחלה שהוא יסרב לפגוש אותי ואז, כשהיה ברור שהוא הסכים, מאוד חששתי שהוא יפסול אותי. בסופו של דבר זה לא קרה. אבל באמת, כשעבדתי באו"ם נדחיתי בפעם הראשונה אחרי שעברתי את כל המיונים, וללא סיבה. מי שגייס אותי אמר שראש המחלקה (אלג'יראי) לא אוהב ישראלים והכניס אותי לסבב מיונים נוסף בלי להסגיר את האזרחות שלי. אז עברתי. בימים האחרונים גם התחלתי לשים לב שמישהי שכל הזמן היתה מאוד חברותית אליי מנסה להתחמק ממני. בהתחלה חשבתי שסתם אין לה מצב רוח באותו יום (ואותו יום ושוב אותו יום) אבל אז הבנתי שזה קרה מאז ששלחתי לה הצעה לגראנט שכתבתי, ובו היה מוזכר שאני מישראל. הייתי צריכה לדווח את זה כחלק מסיכוני המחקר, בגלל מה שזה גרם לפוסט דוקטורט שלי. אני תוהה לעצמי אם היא נרתעת ממני בגלל זה וכמובן שאין לי שום דרך לדעת את זה. מצד שני, באמת שלא עשיתי שום דבר שיכול היה להוביל לזה.

אלה נשמעים כמו דברים קטנים אבל, בסך הכל, אני שמה לב שזה גורם אצלי ללחץ תמידי. אני מרגישה שהתקופה הזו, מאז שהתחילו כל ההתקפות נגדי, עקרה ממני חלק של תחושת ביטחון שהקרינה גם בתחושות שלי כלפי עצמי וגם באופן בו אני בוטחת בבני אדם. בשישי האחרון נפגשתי עם עורכת דין ואמרתי לה שאני סומכת עליה, כי אני באמת סומכת עליה. התגובה המיידית שלה היתה "לעולם אל תסמכי על אנשים - במיוחד לא על עורכי דין".

אני בעצם נמצאת בסוג של שגרת דאגה שמלווה בנסיונות שכנוע עצמיים של עצמי "מוכיחה לעצמי" שהחששות הללו לא הגיוניים.

ויש עוד נקודה, שבהקשר שלה באמת שאעריך את חוות הדעת של מי שקורא פה (רק בבקשה בלי שיפוט): לאורך כל הסיפור הזה, ממש מתחילתו, כל גורם ישראלי שפניתי אליו לעזרה נעלם, במקרה הטוב, או פגע בי. תמיד חשבתי שישראל היא מקלט לכל יהודי העולם ושאם אחווה משהו כל כך אנטישמי, אזכה להגנה או לפחות לתמיכה. היום אני מבינה שלא רק שזה לא נכון, עדיף לי לא לחשוף שום דבר כדי שגורמים בעלי אינטרסים לא יפיצו עליי שמועות. מה זה אומר בטווח הארוך? כישראלית, הותקפתי על ידי פרטים וכרגע אני מותקפת על ידי ארגון. אוניברסיטה אוסטרית מספקת לי מקלט, טיפול לטראומה ואפילו משלמת לי שכר מתקציבים פנימיים, לגמרי מתוך הערכה אליי כאל אדם. במקביל, יש לי מעסיק ישראלי שלא עושה ולא עשה כלום כדי להגן עליי או לעזור לי. כששני בכירים מאותו מעסיק הפיצו מכתב, בשם המעסיק, שמגן על המכון (יש להם רווח אישי ומקצועי מהמכון), אף אחד לא נקף אצבע.

ברור לי שהתחושה שלי לא רציונלית, אבל אני מרגישה שאני רוצה להתפטר מהאזרחות הישראלית שלי. אני פגועה ברמות קשות ולא רוצה יותר קשר למדינה בה רק פוגעים בי (או לא עוזרים לי). מצד שני, גם ברור לי שויתור על האזרחות לא נותן לי שום דבר חוץ מסוג של ניתוק סימבולי שאולי יום אחד אתחרט עליו. אחרי הרבה קריאה ברשת, הבנתי שעדיף לא לוותר על האזרחות. לא כי זה יעזור לי יום אחד, אלא כי זה יכול להקל עליי במצבים שדורשים בירוקרטיה.

אסיפות בשדה התעופה

 אני מנסה להזכר בנסיעות הראשונות שלי לחו"ל. כשגרתי בארץ, לא טסתי לעתים קרובות. אם נסעתי לבד, לקחתי מונית שירות לשדה ובחזרה ואם נסעתי דרך המלגה של החרדים, הייתי נוסעת עם חברה שאבא שלה הקפיץ אותנו לשדה ברכב.

הפעם הראשונה שאספו אותי מהשדה בחו"ל היתה כשהתחלתי לעבוד באו"ם ואשתו של הבוס שלי באה לשדה וחנתה ממש בכניסה לטרמינל, פשוט כי היה להם אישור של דיפלומט. כשהעירו לה על זה, היא העמידה פנים שהיא לא ידעה שזה אסור. זו זכורה לי בעיקר כחוויה מאוד מצחיקה. בכלל, היה לי כיף שם.

כשעזבתי ללמוד בצרפת, חבר שלי של אז הגיע לאסוף אותי מהדירה בה עשיתי סאבלט (הייתי צריכה לפנות את הדירה כמה שבועות לפני מועד העזיבה) ועשינו פיקניק עם הגלידה האהובה עליי לפני שנסענו לשדה. בשדה עצמו, חיכתה גם חברה שלי עם הכלבה שלה ושלושתם ליוו אותי ממש עד המבדק הבטחוני.

מאז, בכל פעם שנסעתי לשדה או ממנו, התכנון המקורי הוא פשוט לקחת רכבת. איכשהו יוצא שזה לא באמת יוצא.

כשעזבתי את צרפת, חבר טוב שלי הקפיץ אותי לשדה. גם אז עשינו יחד ארוחת בוקר וניסינו לנצל את הרגעים האחרונים כמה שיותר. בעקרון גם אז, הייתי צריכה לפנות את החדר במעונות מיד לאחר ההגנה על התזה, אז גרתי איתו למשך חודש וקצת. היה לנו כל כך כיף ביחד.

מאז שהגעתי לאוסטריה, בכל פעם שטסתי, S היה מקפיץ אותי לשדה. הכרנו ממש כמה שבועות אחרי שהגעתי ולמרות שבאמת היינו ביחד רק המון חודשים לאחר מכן, הוא תמיד הציע להקפיץ אותי. אני לא בטוחה ב100%, אבל נראה לי שהוא חיכה לי אחר כך בשדה. כשאני מגיעה למדינת היעד, אני בדרך כלל לוקחת רכבת או אוטובוס. S מגיע לאסוף אותי אפילו מתחנת הרכבת, וזה יוצר לא פעם סיטואציות מצחיקות. אני תמיד לוקחת איתי את האופנים וקרו כמה פעמים שהוא הגיע לתחנה, נפגשנו, ונסענו בנפרד.

כשS נוסע לשדה וממנו, תמיד יש מונית שבאה לאסוף אותו. פעם אחת הגעתי בעצמי לחכות לו בשדה ואחר כך העמסנו את האופנים שלי על המונית.

יצא לי לבקר כמה פעמים בצרפת ותמיד בסוף ידיד טוב מקפיץ אותי לשדה. בעקרון, זה לא בעיה להגיע לבד, אבל זה נותן לנו עוד זמן ביחד. בביקור האחרון שלי, פגשתי בשדה מישהו מאוד נחמד שבמקרה החנה את הרכב בחניון של השדה. הוא הקפיץ אותי עד למקום בו התאכסנתי (זה היה בבורדו), ומאז נשארנו ידידים.

כשטסתי לפני חודשים למרוקו, חיכה לי נהג מונית עם שלט עם השם שלי ומיד גם שאל אם אני רוצה לאכול ולשתות. מסתבר שאין במרוקו תחבורה ציבורית נורמלית, אז מארגני הכנס אירגנו לי מונית בנסיעה של כמעט 4 שעות לכל כיוון.

היתה לי פעם אחת חוויה טראומטית, כשנסעתי ביורוסטאר מלונדון לפריז. בגבול בין בריטניה לצרפת עלו שלוש שוטרות של משטרת הגבולות הצרפתית והחליטו משום מה לחפש עליי סמים. כמובן ששיתפתי פעולה ועניתי נימוס על כל השאלות אבל בשלב מסויים, ובאמת לא ברור לי למה, אחת מהן הפכה לממש אגרסיבית. היא פירקה לי את כל התיק (היה לי תיק טראקים והיא הוציאה את כל הריפוד הפנימי והברזלים שמחזקים את הגב) ושברה לי את כל האוכל. בשלב הזה התחלתי לבכות ושאלתי אותה למה היא נטפלת אליי מכל הנוסעים. אני לא באמת יודעת מה היה הסיפור אבל אז שתי השוטרות האחרות פשוט משכו אותה מאחור כדי שתפסיק להציק לי, ואני נותרתי במקום שלי המומה ובוכה. בתחנת הרכבת אותה שוטרת ראתה אותי ביציאה ושאלה אם אני בסדר. ראו שהיא מתחרטת. כשהגעתי לפריז, התחלתי שוב לבכות ברגע שראיתי את חברים שלי. 

בפעם האחרונה שביקרתי בישראל, נחתתי אחרי הרכבת האחרונה והייתי צריכה לקחת מונית לתל אביב. הנהג עקץ אותי. הנסיעה עלתה 200 שקל (לא ידעתי כמה זה אמור לעלות והכבישים היו ריקים) ורק אחרי שירדתי, שמתי לב שהוא נתן לי קבלה של 2 ש"ח. זו היתה חתיכת כאפה של ברוכה הבאה.

נכתב עבור השרביט החם.