אפשר לקום, סוף העולם עבר.

 

הנה הם באים, ימים של שקט. אחרי שחשבתי שכבר איבדתי את הכל. המים כבר ירדו ויש גם קשת. אפשר לקום, סוף העולם עבר.

טיול יומולדת

 את הפוסט הקודם סיימתי בזה שנחגוג את יום ההולדת שלי בצ'כיה. נסענו רק ליומיים אבל באמת שהיה ממש כיף.

כאמור, התכנון היה להפגש בקראמס. רק כדי להסביר, הדונאו הוא נהר שחוצה את אירופה דרך כמה מדינות. אני לא יודעת לגבי כולו, אבל בכל החלק שעובר באוסטריה, סלובקיה, הונגריה, יש שביל אופניים שאפשר לרכב (או ללכת) לאורך כולו ממש בקלות.

אני יצאתי מוקדם בבוקר ואיכשהו היה לי מזל גדול מבחינת מזג האוויר. הימים שקדמו לחופשה היו מאוד חמים ויבשים אבל באותו בוקר טיפטף קצת גשם. הרכיבה היתה ממש נחמדה. הבעיה היתה שאיכשהו הסתבכתי בדרך והייתי צריכה להודיע לS שאני מתעכבת. עצרתי בעיירה בשם טולן ושאלתי זוג מבוגרים שרכב על אופניים אם יש מקום מוצל בו אפשר לנוח. כשהתקשרתי לS הסתבר שהוא ממש קרוב לטולן אז אותו זוג הסביר לו בדיוק איפה אנחנו והציע לו להגיע לקפה שהיה בסביבה, ושהם ידריכו אותי איך להגיע. איכשהו התחלנו לדבר וסיפרתי להם שאנחנו נוסעים לצ'כיה והם שאלו הרבה שאלות. די מהר הם שאלו מאיפה אני במקור. אני כבר לא יודעת מי חושב מה, אז פשוט אמרתי שאני ממדינה שכרגע לא פופולרית במיוחד. הם הסתכלו עליי בהיסוס ואז הגבר שאל אם אני מרוסיה. אמרתי שלא. והוא אמר "אז מה כבר יכול להיות?". אז אמרתי שאני מישראל ושניהם לא הבינו למה אמרתי שישראל מדינה לא פופולרית, הרי ברור שכולם אוהבים את ישראל. אם ככה, הכל טוב :)

הם הובילו אותי לבית הקפה ומאוד שמחו שהצענו להם להצטרף אלינו. ישבנו בערך שעה והם ממש התעקשו להזמין אותנו. הם באמת זוג מקסים ומעניין. הם שניהם פנסיונרים שגרים בכפר קטן באוסטריה התחתונה (ממש ליד טולן). הם סיפרו לנו על הטיולים שלהם ונתנו לנו עצות לאן כדאי לנו לטייל. בסוף קבענו שנפגש שוב.

המשכתי לי עם האופניים עד קרמס ושם אכלנו ארוחת בוקר אמיתית. מכאן המשכנו ברכב של S ונסענו למוזיאון השמש שממוקם בכפר או עיירה קטנה בשם גרוסשונאו (Großschönau). נראה לי שזה מוזיאון לילדים אבל היה מאוד כיף. זה בעצם מוזיאון שמעביר את המבקרים בהיסטוריה של שימוש האדם באנרגיה, מימי הפרה היסטוריה ועד העתיד. בחצר המוזיאון יש המוני פירות וירקות שאפשר לקטוף ולאכול במקום. אני אכלתי אוכמניות ומלפפונים שהיו טעימים ברמות.

אחרי המוזיאון כבר הייתי גמורה. נסענו לאכסניה, שיחקנו קצת קלפים, עשינו ארוחת ערב ולא הצלחתי להחזיק את עצמי ערה מעבר ל19:30. חבל שבאותו יום לא צילמתי. בכל מקרה, הכפר בו היינו היה שקט ומקסים. פגשנו שם מישהו צ'כי שמטייל עם הרכב ברחבי אירופה. הוא לא הבין איך הגענו לכפר הזה וממש צחק כשסיפרתי לו שקלוד אמר לי ללכת לשם. אומר בקצרה שזה כפר עם נופים מדהימים ועם אפס תשתיות. אפילו סופר לא היה שם והכבישים נראו כאילו נלקחו מתקופת הקומוניזם. אבל היה שקט, האנשים נחמדים וזה מה שחשוב.

למחרת בבוקר שוב יצאתי מוקדם, הפעם עם תכנון להפגש בדורנשטיין. היה לי הרבה מאוד זמן כי S רצה להשאר לארוחת בוקר באכסניה. התחלתי את היום ברכיבה לוואיטרה, שזו עיירה מימי הביניים שלא הייתי מודעת אליה עד הביקור במוזיאון השמש. שלושת התמונות הראשונות הן גבול אוסטריה-צ'כיה. וכן, הכביש קטן כמו שהוא נראה. בכל הזמן שנסעתי מהאכסניה ועד הגבול, עברו איתי אולי 4 או 5 מכוניות. 

שלוש התמונות הבאות הן מהעיירה וואייטרה. העלייה שרואים היא הדרך לארמון והתמונה התחתונה היא חלק ממסלול החומה שמקיפה את העיר.

טיילתי קצת אבל מהר מאוד נחתי בצל ואכלתי ארוחת בוקר. ישבתי אולי חצי שעה ואז התחלתי ממש את הסיור בעיירה. הופתעתי לראות שליד החומה ממוקמת גם לבנה ענקית שהיא שריד מחומת ברלין.

משם המשכתי לדורנשטיין. דורנשטיין היא גם עיירה מימי הביניים אבל, בניגוד לוואיטרה, היא סופר מתויירת וגם נמצאת כבר על מסלול האופניים של הדונאו. נפגשנו שם ועלינו למבצר בו נכלא הנסיך ג'ון (זה מרובין הוד). האמת היא ששוב הייתי רעבה וחיסלתי תאנים מעץ שמצאתי בזמן שS הסתבך עם תשלום על החנייה. בתמונה רואים את S ואותי בעלייה למבצר. זו עליה מאוד קצרה, של אולי קילומטר וחצי ולאורך כל הדרך יש הסברים. אחד השלטים הסביר שבימי הבייניים האנשים האמינו באלוהים כי ככה אפשר היה להסביר את הלא מוסבר. ואז הסבירו שהאוכלוסיה תמיד התחלקה לשלוש קבוצות - המתפללים, העובדים והלוחמים. בואו נגיד שזה היה משעשע ואפילו הסביר באופן מאוד הגיוני את העובדה שיש עמים שנחלקים למתפללים ולעובדים+לוחמים 😉 

אחר כך קפצתי קצת לדונאו כדי להתרענן וחזרנו להסתובב בעיירה. בדרך אפילו ראיתי משפחה ישראלית.

מכאן התכנון היה לבקר בקרמס אבל שוב הייתי גמורה. פשוט עצרנו במקדונלדס. S הזמין המבורגר ואני שתיתי קולה עם כוס קרח (כן, כן, ביקשתי כוס מלאה בקרח) בצד. עדיין היה יחסית מוקדם ולא רציתי לסיים כל כך מהר. מצד שני, באמת שהייתי תשושה. בגלל שהיה יום שישי, החלטנו שנסיים את היום בשבת. קנינו "חלה" בסופר ובבית עשינו ארוחת ערב עם קבלת שבת כשרה שלא למהדרין :)

-------------------------------------------------------

בפוסט הקודם סיפרתי שזכיתי באחד מהגראנטים ששלחתי אליהם הצעה. ובכן, זו ההצעה שסיפרתי עליה בחודש נובמבר (קישור), שבה עשיתי טעויות איומות ושאין מצב שאזכה בה. מאוד הופתעתי מהזכיה ואחר כך, כשקראתי את הדו"ח עצמו, הבנתי שהשופטים כנראה חיפשו אותי בגוגל, ראו את הסיפור עם המכון והחליטו שהם רוצים לעזור לי. באמת שאין לי הסבר אחר כי באמת עשיתי טעות איומה בבניית התקציב. הם ביקשו ממני לבנות את התקציב מחדש. למזלי במקום החדש בו אעבוד כבר הציעו לי עזרה בכתיבת התקציב ובכלל אמרו לי שמהיום אני לא צריכה לעשות את הדברים האלה לבד - יש אנשים שזו בדיוק ההתמחות שלהם. איזה מזל 🙂

**הערה לגבי התמונות - הן נראות מוזר. אני יודעת. רובן צולמו עם הגו-פרו אופניים שלי ושכחתי להעביר את המוד לסטטי. שתי התמונות בוואיטרה צולמו מהכידון והיתר ביד.

אירועי התקופה האחרונה חלק#2

 כמה ימים אחרי כתיבת הפוסט האחרון יצאנו לחופשה בהרים. זו היתה אמורה להיות חופשה רגועה (עבורי) וכמובן שלא לקחתי איתי לפטופ, כיביתי את המייל (עם הודעה שאני לא ניתנת להשגה) ומילאתי את הימים בשלל פעילויות רכיבה, טיולים, טיפוס, עם קצת מוזיאונים וזמן הירגעות כדי שגם לS יהיה כיף. כבר בדרך מוינה היה ברור שזה לא יקרה - S קיבל הודעה מJ עם בקשה שיודיע גם לי - הוא קיבל מייל ממדען אוסטרי בכיר שקשור גם למכון. אותו מדען כתב לו שהמכון, בדרבון ממשלת גרמניה, החליטו לתבוע אותנו תביעת דיבה בגלל העצומה השקרית שפירסמנו. כמובן ששנינו נלחצנו אבל גם היינו באמצע נסיעה ולא ממש יכולנו לעשות משהו. אחרי בערך שעה פתאום נפל לי האסימון - איך זה יכול להיות? הרי שלושה עורכי דין עברו על העצומה, לאחד מהם שילמנו 180 יורו, העצומה עברה מעל ל30 טיוטות והגרסה הסופית שלה אפילו יותר מרוככת מזו שאושרה כאינה ניתנת לתביעה. אז הדלקתי את הוואצאפ ושלחתי לJ הודעה קולית כדי להרגיע את הרוחות. בנתיים J כבר היה בפגישה אחד על אחד עם אותו מדען, אז הוא הסביר לו בדיוק את זה. אז הסתבר שזה לא ממש ממשלת גרמניה שרוצה לתבוע אותנו, אלא ממשלת גרמניה שאיימה על המכון שאם העניין איתי לא נפתר, גרמניה תפסיק להיות מדינה חברה (כלומר תפסיק לשלם). מבחינת ממשלת גרמניה, הדבר היחיד שהם ראו הוא אותה עצומה ולכן, מבחינת המכון, אם העצומה יורדת, הבעיה איתי נפתרה. גם מסתבר שבדיוק באותו שבוע התקיים המפגש השנתי של כל המדינות החברות וDG היה צריך להראות לנציגים הגרמנים שהעניין טופל. ואז התחיל משא ומתן - מדען ניסה לגרום לJ להסיר את העצומה וJ אמר שהוא יסיר אחרי שהמכון ייענו לדרישות שכתובות בה - התנצלות פומבית, תיקון מלא של הנזק שהם גרמו לי, קיום חקירה בלתי תלויה לבירור של איך לאום של חוקר הוביל לפתיחה בחקירה אתית והקמת מערך שימנע מזהות אתנית של חוקרים להוות עילה לאפליה בעתיד. חוקר אמר בסדר, וJ אמר לי שהוא יוריד את העצומה. עניתי לו שזה אמור לעבוד הפוך - הם מקיימים את ההבטחה, וכאשר היא מקויימת, העצומה יורדת. הסברתי לו שלאורך כל הדרך המכון רק משקרים. אסור לנו להאמין להם וכבר נתנו להם אינספור הזדמנויות. חוץ מזה, כל הסיפור הזה רק ממחיש עד כמה המכון ממשיך בדיוק באותו קו של אפס הכרה בי בכת אנוש. הרי הבעיה היא לא העצומה. העצומה רק מדברת על הבעיה. קשה לי להאמין שהם רוצים שהעצומה תרד (כלומר הבעיה לא תהיה מדוברת) ובתמורה יספקו התנצלות אמיתית על מה שהם עשו. 

בסוף סוכם שDG יצור איתי קשר ויגבש יחד איתי טיוטא שתקיים את אותן דרישות. אני עדיין הייתי בדיעה שמורידים את העצומה רק אם הדרישות קויימו, אבל J הוריד אותה בסוף בלי הסכמה שלי ושל S. 

ואכן, יום למחרת קיבלתי מייל מDG

Dear Ur

I wanted to reach out to you directly and personally.

I was glad to hear that Scientist had the chance to speak with J yesterday, and it felt like a good moment for me to be in touch with you as well.

I would very much like for us to meet and talk openly. No formal agenda - simply an honest conversation, with the chance to speak freely on both sides. My sincere hope is that we can clear the air and that this might offer you a chance to move forward with a sense of closure.

If it would make you more comfortable, I would also be happy to suggest that J joins us. I leave that entirely up to you.

I hope you will be open to it. Please let me know what works for you.

With best regards,

DG

לא. היה לי ברור מיד שמייל כזה נועד לגרום לי להסכים למשהו שיפגע בי ושDG עדיין חושב שאני טיפשה מספיק כדי להאמין לו שוב. פעם קודמת שנפגשנו הוא אמר לי שאני Too young to be hurt, ואחרי שעה פורסמה מודעה באתר המכון שמיידעת את העולם על ההעמדה שלי לחקירה אתית.

שלחתי את המייל ליערה ושאלתי אותה אם היא תרצה לבוא איתי לאותה פגישה. היא אמרה שאסור לה לפגוש את הצד השני כל עוד אין את עורכת הדין של הצד השני באותה פגישה. אז החלטתי שS יהיה אדם מתאים להתלוות אליי, ויום למחרת עניתי לDG. ההבדל הוא שבעוד שהוא שלח את המייל אליי בלבד, אני שמתי בCC הרבה מאוד אנשים, כדי שהעניין לא יחליק מתחת לרדאר.

Dear DG,

Thank you for reaching out.

I have read your email carefully, and I want to be honest with you in return.

Your message is framed as a personal and informal gesture — "no formal agenda," a chance to "clear the air," an opportunity for "closure." I understand why it is written that way. But I think we both know the context in which it arrives, and I do not think it serves either of us to pretend otherwise.

What happened to me at and due to Machon is not a misunderstanding between equals that can be cleared up over a light conversation. I was placed under investigation on my third day, accused in connection with my nationality. I suffered serious harassment. I was obstructed from leaving. My fellowship was effectively destroyed. I lost two years of my scientific career at a critical stage. This is not a matter of "moving forward." It is a matter of accountability.

I am willing to meet with you. I will be accompanied by S. But I want you to understand clearly: this meeting is not an informal chat, and I will not treat it as one. We currently engaged in proceedings at the Gleichbehandlungkommission, and I intend to continue on that path.

If you are willing to meet under those terms — with seriousness, and with a genuine understanding of what is at stake — then I am open to it.

Please let me know.

With regards,

Ur

משם היתה דממה מצידו. מהצד השני, כולם הבינו שיש לי גישה לאינטרנט ופוצצו אותי במיילים והודעות, וככה יצא שבמשך כל החופשה היה המון לחץ. על הדרך J גם שלח לי את הטיוטא שהתכוונו לתת לי לאשר, שכביכול תענה על הדרישות שנכתבו בעצומה.  הסעיפים היו:

1. מכון מצטער שUR סבלה מיחס עויין מצד קולגות

2. וועדת האתיקה מצאה שלUR לא היו אינטרסים מנוגדים, ולכן היא קיבלה פיצוי מלא לנזק שנגרם

3. מכון מבטיח שישנם חוקים למניעת אפליה על רקע לאומי, אתני או דתי.

אמרתי לJ שאם אחתום על המסמך הזה, לא רק שלא אקבל שום התנצלות, אלא שאנחנו באמת נקבל תביעה.

אחרי שבוע וחצי DG שלח לי את התשובה שלו:

Dear Ur,
Thank you for your candid response.
My reason for reaching out to you was following J' proposal, after his exchange with Scientist regarding the actual petition, to explore whether an informal conversation might be helpful in reducing tensions and improving mutual understanding. With this current petition, untrue accusations are once again being made and spread to the public.
Having reflected on your message, it is probably best not to pursue a personal meeting while the process before the Gleichbehandlungkommission remains active. Machon will have to clarify the repeated public accusations and attempted reputational damage.
Nevertheless, I would like to thank you for your openness in responding and for your willingness, in principle, to meet.
I wish you well.
With best regards,
DG

כל מה שנותר לי זה 🤷‍♀️

די ברור שהמייל (וגם הטיוטא) נכתב על ידי היימן וגם די ברור שכל מה שאגיד לא יועיל ואפילו יזיק, אז לא הגבתי ועל הדרך J שוב העלה את העצומה, ואחרי כמה ימים נשלח אליו המכתב מהקסה (מהפוסט הקודם).

---------------------------------------

אז כאמור, היינו בחופשה.

את היום הראשון התחלתי ברכיבה נסיונית בהרים. לא הייתי בטוחה אם אצליח לרכב בכאלה שיפועים, ומסתבר שהצלחתי. אז ככה בחרתי לי את אופציה 1 לחופשה (תכננתי 2, למרה שלא אצליח לרכב). הנסיון המוצלח הוביל לרכיבה לעיירה שבה נמצא מוזיאון משחקים. S ממש התלהב ואני התלהבתי אבל אחרי כמה זמן השתעממתי מלשחק משחקי וידאו ועברתי לקליעה למטרה ומשם יצאתי החוצה.

כשחזרנו בערב שוב ראינו מלא הודעות מJ.

למחרת על הבוקר יצאתי לטיפוס קצר בהר שביציאה מהמלון. חזרתי ופגשתי את S כבר יושב עם קפה בחדר האוכל. אכלנו ארוחת בוקר ובנתיים קיבלנו את הרבה ההודעות מS ולקראת סיום הארוחה גם את המייל מDG.

ואז, במקום לצאת מיד לרכיבה, עברתי ללקרוא את המייל, לעדכן את J ויערה, לקבל תשובות. בסוף יצאתי מהמלון רק ב9 וחצי. קבעתי עם S שנפגש ביער בו יש פארק טיפוס שנמצא במרחק 50 ק"מ מהמלון. היה קצת משא ומתן מדי בדיוק (אני אמרתי עוד שעה וחצי, הוא אמר עוד שעתיים וחצי, ובסוף סגרנו על שעתיים). הרכיבה עצמה היתה ממש כיפית אבל גם הרבה יותר קשה משציפיתי. חשבתי משום מה שרוב הדרך תהיה ירידה. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שבכל סוף ירידה מתחילה עליה. וככה יצא שפעם ראשונה בחיים רכבתי מסלול שלם בשיפועים רציניים. עצרתי רק פעם אחת בדרך כי נגמרו לי המים אבל חוץ מזה נסעתי באמת מהר. שברתי שיא אישי של 63 קמ"ש בירידה (באמת שהיה לי מפחיד! אני לא מבינה איך רוכבים מקצועיים נוסעים 100 בכיף). כמובן שהגעתי הרבה לפני S, אבל הגעתי גמורה. בסוף הייתי עייפה מכדי לטפס אז רק עשינו פיקניק והליכה באיזור. היה קטע ממש מגניב בדרך של סוג של כביש ראשי רק לאופניים. אלה היו ארבעה נתיבים ובצידי הדרך גם היו מפרצי עצירה לאופניים, כדי לעצור בשולי הדרך בלי להפריע לשאר הרוכבים.

כשחזרנו בערב עשינו עצירה לקניית טייק אווי ובמלון אכלנו ושיחקנו פריזבי.

למחרת בבוקר יצאתי לרכיבה לפני ארוחת הבוקר. אחרי הארוחה עניתי לDG ומייד קיבלתי כמה מיילים תגובה מאלה שהיו בCC. אחר כך שוב הלכנו לאותו אתר טיפוס, רק שהפעם נסענו יחד ברכב. האתר עצמו ממש מגניב - יש שם המון מסלולים בכל מיני דרגות קושי. ביליתי שם שעתיים שלמות בלי להשתעמם, בזמן שS ישב בצד ועשה מה שהוא עשה עם הלפטופ. אחרי הטיפוס, אני כבר גוועתי ברעב. אכלנו צהריים ומשם המשכנו לעיר שנמצאת לא ממש רחוק משם. טיילנו בעיר העתיקה ולקראת הערב הלכנו למתחם טרמפולינות\נינג'ה. איכשהו אני התעייפתי ממש מהר. בדרך כלל אני קופצת בכיף שעה שלמה אבל הפעם, אחרי בערך 20 דקות (שגם אותן בקושי סחבתי), הייתי מותשת ומסוחררת לגמרי. בקיצור, זה היה סוף היום שלי.

למחרת היה היום האחרון. הפעם רכתבתי מרחק קצר בהרבה מזה שהיה יומיים קודם ונפגשתי עם S במצב מתפקד. שוב הלכנו לאתר טיפוס. התכנון היה להמשיך לגראצ אבל בסוף שנינו היינו עייפים וגם היה מאוחר וגשום. החלטנו לדחות את הביקור לתחילת ספטמבר.

 

חוץ מזה, אני בעיקר מנסה לנצל את הקיץ כדי לרכב כמה שיותר. אני קמה כל יום מאוד מוקדם ורוכבת על הדונאו, כל יום לאתר אחר, ואז נוסעת לאוניברסיטה. כתבתי גם שאת הזכיה בתקציב המחקר חגגתי עם התחלה של רכיבה לבאדן.

בשישי הקרוב יהיה יום ההולדת שלי והחלטנו לחגוג אותו בצ'כיה. נצא בחמישי בבוקר ונפגש בקראמס. זה אמנם יותר ארוך ממה שהיה בהרים, אבל זה לא הרים, אז הרכיבה תהיה קלה יחסית. אני עדיין לא בטוחה מה נעשה בצ'כיה עצמה, אבל קבענו את החופשה בסמוך לשמורת טבע. נישן בבית עץ בכפר שקלוד הבטיח לי שלא יהיו בו תיירים.

בראשון באוגוסט אתחיל לעבוד במקום העבודה החדש לתקופה של כמה חודשים, שבסופם אעבור למכון המחקר. זה בדיוק אותו פרוייקט (בתור התחלה), רק מקום שונה.

אירועי התקופה האחרונה חלק#1

 מחר הדיון האחרון בGBK והמצב נראה ממש לא טוב.

• אני כבר כמה שבועות מקבלת איומים מהמכון (כולל מנציגים של המכון) לגבי תביעה.
• למכון התירו להביא שני עדים, כולל עדה אחת בהפתעה, בלי לידע את יערה.
• לנו לא התירו להביא עדים.
• לא יהיה תרגום לדיון למרות שגרמנית רחוקה מלהיות שפת האם שלי.
• הנחמה היחידה היא שלפני יומיים ארגון בינלאומי של עורכי דין שלח להם מכתב שאמר שהם עוקבים אחרי המקרה, שהם מכירים בו כאפליה על רקע אנטישמי, ושהם מצפים לשיפוט הוגן. מקווה שזה אכשהו יעזור...

בנתיים אני בעיקר לחוצה, ולא במובן החיובי של המילה.

---------------------------------------

את זה כתבתי לפני 11 ימים. לוקח לי המון זמן לכתוב (אני לא מצליחה באמת לכתוב יותר מ3 דקות רצוף) אז כבר אחלק את הפוסט לשניים: החלק הזה, זה זה, והחלק השני יספר על החופשה בהרים וטיולי האופניים שלי.

-----------------------------------------

בסופו של דבר הGBK העיפו אותי מהדיון בתירוץ שהגרמנית שלי לא שוטפת מספיק בשביל הפרוטוקול (ושאין חובה להביא מתרגם, כי כבר שמעו אותי) ויחד איתי, העיפו גם את הקסה אחרי שקראו את מכתב התמיכה שנשלח על ידי ראש וועדת אתיקה גדולה, שאמרה שאם המכתב נגדי מאשים אותי בשלל אישומים, כשהחשד לכולם הוא האזרחות שלי, כנראה שהמכתב נובע ממניע גזעני ושום וועדת אתיקה לא אמורה לקבל מכתב כזה בלי לחקור את מי ששלח אותו. כמה ימים לפני הדיון, הקסה גם שלחה מכתב לJ והודיעה לו שהוחלט לסיים איתו את החוזה. בהערת שוליים אכתוב בJ הוא עד שלי שלא השתפן ושעל הדרך גם כתב עצומה כדי לתמוך בי.

בשישי שעבר הGBK פירסמו את ההחלטה (ואחר כל יפרסמו את הדו"ח עצמו) - המכון מואשם באפליה כי נתנו לקולגות להפיץ עליי שקרים אנטישמיים ברשתות החברתיות. אבל החקירה עצמה וזה שניסו לגנוב ממני את המלגה, זה סבבה.

אז אני התבאסתי ונלחצתי והתחלתי לכתוב מסמכים שיוכיחו שהחקירה כולה היתה על בסיס הלאום שלי, ומליון הסברים וקישורים כדי להראות שזה לא חוקי. בשני על הבוקר שלחתי את המסמכים ליערה ואלכס. ודממה. ביקשתי שישלחו לGBK כי הם בטח לא הבינו משהוואסור להשאיר את המצב ככה, אבל כל מה שקיבלתי הוא מייל מאלכס "בבקשה אל תשלחי כלום. נדבר בשישי". 

אז כמובן שלא עשיתי כלום אבל במקביל גם התבאסתי רצח. בגלל שלא דיברנו אחרי הפגישה ולא היה לי מושג מה היה בפגישה, כבר פיתחתי תאוריה שיערה לא עברה על החומרים ולא הבינה מה שניסיתי להסביר. הרי איך יכול להיות שבסוף החליטו שהחקירה לא היתה על בסיס גזעני??? זה די הרס לי את מצב הרוח למשך כמעט כל השבוע אבל לפחות הלחץ עבר, אחרי שהבנתי שאני לא מקבלת מכתב תביעה מהמכון.

אתמול (שישי 10/07) נפגשנו שלושתינו בזום ושתיהן הסבירו לי מה בדיוק קרה ולאן הדברים הולכים מכאן. מסתבר שמה שהשגנו הוא מעולה בגלל כמה סיבות: 

1. לGBK אין את הכוח להכריז שהחקירה היתה גזענית, פשוט מאוד כי זה יצור סקנדל שהם לא יוכלו להתמודד איתו. דבר כזה מעולם לא קרה באוסטריה המודרנית, ומדובר בגוף חלש יחסית שלא מסוגל להתמודד עם מקרים תקדימיים.
2. הGBK הוא חלק ממשרד המדע והחינוך, והממשלה היא סוציאליסיטית. אם הם יפסקו שהאשמות נגדי מצד הנהלת המכון היו אנטישמיות\אנטי-ישראל, הם בעצם פותחים דיון שהרבה מאוד אנשים יקחו למקום פוליטי, ושמכאן יהפוך לפוליטי. הדבר האחרון שהם רוצים הוא להראות כאילו הם פרו-ישראל, ולכן הם לא פסקו לטובתי. כמובן שאמרתי ששום דבר במה שכתבתי היה איכשהו פרו-ישראל, וזה שאמרו שאני ממומנת על ידי ממשלת ישראל כדי לקדם פרופגנדה ולנרמל רצח עם בכלל לא קשור למשהו שאמרתי או עשיתי. התשובה המיידית של שתיהן היה שזה בכלל לא משנה. אני ישראלית ומכאן, אנשים ינצלו את זה כדי לגרור כל מה שאני קשורה בו למקומות פוליטיים (כלומר, גזענים).
3. בסופו של דבר כן פסקו שהמכון חשף אותי לתקיפות אנטישמיות ולא ניסה אפילו להגן עליי. אותן האשמות פומביות גרמו לאנשים להאמין שאני באמת מה שכותבים עליי, וזה גרר תלונה שגררה חקירה אתית, שנעשתה על ידי הנהלת המכון שבסופה אמנם לא האשימו אותי באי-אתיקה אבל ביפרקו כאילו היתה לי טעות במחקר. כל דביל מבין את הקשר ואפילו אם הGBK לא אמר מפורשות שהחקירה היתה אנטישמית, כשמספרים את הסיפור, כולם מבינים בדיוק מה קרה שם.

אז עכשיו מחכים שיכתב הדו"ח המלא, ואז נעבור לשלב הבא. בשלב הבא, הארגון הגרמני מעוניין להמשיך להיות חלק מהסיפור הזה וארגון העורכי דין מעוניין לממן משפט פרטי. בנתיים אני מחכה.

-------------------------------------

משהו בקטנה: סיפרתי ששלחתי הרבה הצעות מחקר. בשישי האחרון קיבלתי תשובה חיובית מאחת מהן - 200 אלף יורו. זה הולך להחזיק אותי תקופה ארוכה יחסית ולתת לי אפשרות לפצות על כל מה שקרה בפוסט דוקטורט. זה גם אומר שאני מגיעה למכון המחקר הבא עם תקציב מחקר משלי, וזה לגמרי סימן טוב לגבי העתיד :)

את הזכייה חגגתי ברכיבה לבאדן ואז יציאה שם.

--------------------------------------

כמה ימים אחרי כתיבת הפוסט האחרון יצאנו לחופשה בהרים. זו היתה אמורה להיות חופשה רגועה (עבורי) וכמובן שלא לקחתי איתי לפטופ, כיביתי את המייל (עם הודעה שאני לא ניתנת להשגה) ומילאתי את הימים בשלל פעילויות רכיבה, טיולים, טיפוס, עם קצת מוזיאונים וזמן הירגעות כדי שגם לS יהיה כיף. כבר בדרך מוינה היה ברור שזה לא יקרה - S קיבל הודעה מJ עם בקשה שיודיע גם לי - הוא קיבל מייל ממדען אוסטרי בכיר שקשור גם למכון. אותו מדען כתב לו שהמכון, בדרבון ממשלת גרמניה, החליטו לתבוע אותנו תביעת דיבה בגלל העצומה השקרית שפירסמנו. כמובן ששנינו נלחצנו אבל גם היינו באמצע נסיעה ולא ממש יכולנו לעשות משהו. אחרי בערך שעה פתאום נפל לי האסימון - איך זה יכול להיות? הרי שלושה עורכי דין עברו על העצומה, לאחד מהם שילמנו 180 יורו, העצומה עברה מעל ל30 טיוטות והגרסה הסופית שלה אפילו יותר מרוככת מזו שאושרה כאינה ניתנת לתביעה. אז הדלקתי את הוואצאפ ושלחתי לJ הודעה קולית כדי להרגיע את הרוחות. בנתיים J כבר היה בפגישה אחד על אחד עם אותו מדען, אז הוא הסביר לו בדיוק את זה. אז הסתבר שזה לא ממש ממשלת גרמניה שרוצה לתבוע אותנו, אלא ממשלת גרמניה שאיימה על המכון שאם העניין איתי לא נפתר, גרמניה תפסיק להיות מדינה חברה (כלומר תפסיק לשלם). מבחינת ממשלת גרמניה, הדבר היחיד שהם ראו הוא אותה עצומה ולכן, מבחינת המכון, אם העצומה יורדת, הבעיה איתי נפתרה.

ומכאן אפסיק וככה יפתח הפוסט הבא.

סופו של פוסטדוק

 התפטרתי מהמשרה באוניברסיטה.

זו היתה החלטה לא קלה אבל, ככל שעבר הזמן והתחלתי להתכונן למעבר, הבנתי שזה ממש לא מה שאני רוצה.

בפוסט הקודם סיפרתי שמכון מחקר אוסטרי החליט לתת לי קצת כסף כדי שאמשיך לפתח את המודל שלי, ועל הדרך להשתלב בפרוייקטים שלהם. בפוסט שלפניות סיפרתי שנקבעה לי פגישה במשרד החקלאות, ושאני מקווה שהם ישקיעו במודל שלי.

בסופו של דבר, הסתבר שמכון המחקר של משרד החקלאות לא יכול "להשקיע" במודלים או בגורמים חיצוניים. בעצם, מאז אותה פגישה היה שקט עד שלפני שבועיים הגיע מייל מפתיע ששאל אם אהיה פנויה לפגישה. אז מסתבר שהשקט היה הרבה עבודה שנעשתה מאחורי הקלעים. מנהל המחלקה די התלהב מהסמינר שהעברתי ומהאתר שבניתי, ופעל כדי לפתוח תקן חדש. בעצם הפגישה היתה כדי לברר אם ארצה לעבוד כחוקרת בתקן הפוטנציאלי ואם כן, התקן יפתח. בקיצור, נחתום את החוזה בסוף החודש 😊

כרגע עדיין לא ברור מתי אתחיל לעבוד שם. זו תהיה סוג של הסכמה בינם לבין אותו מכון מחקר שהזכרתי קודם. זו לא תחרות או משהו, פשוט שניהם רוצים אותי ושניהם גם עובדים יחד. זה די הסכמה על מי בסופו של דבר יתן לי את המקום הפיזי. ואני חייבת לציין שלעבוד במכון מחקר ממשלתי (די שווה ערך לוולקני) יותר מפתה אותי. אני עדיין לא יודעת מה יהיה השכר, והוא כנראה נמוך מזה שבמכון המחקר הלא ממשלתי, אבל זו משרה בטוחה שתאפשר לי לחקור בלי לדאוג כל הזמן למציאת המימון הבא. ברור שכן אגיש הצעות מחקר, אבל לפחות אדע שהעתיד התעסוקתי שלי לא תלוי באם אזכה או לא. ועל הדרך, גם אוכל להמשיך לגור בוינה, אז מה טוב.

בגזרת הצעות המחקר, עדיין אין חדש. אמורות להגיע בקרוב תשובות לאחת מהקרנות שניגשתי אליהן, אבל נראה לי שלא אזכה. עשיתי טעות רצינית בהצעה. לא בטוחה אם כתבתי על זה - טופס ההגשה צריך להיות ממולא אונליין ובגרמנית, והמערכת לא מאפשרת לעשות העתק הדבק. כלומר, אי אפשר להעזר בתרגום. אז S הגיע לעזור לי ולא ברור איך בדיוק, אבל הוא עשה UNCOMMENT לפיסקה שלמה שלגמרי לא היתה אמורה להכנס להצעה. הקטע שהוא היה ממש לחוץ בזמן ועשה הכל נורא מהר, ככה שאפילו לא אפשר היה לוודא שמה שהוא עושה נכון. אחר כך גם ראיתי שבזמן שהוא שינה את הפונט, הוא הגדיל את הטקסט בטבלה, והכל זלג מחוץ לשוליים. מאוחר יותר התקשרתי למשרדי הקרן וגם שלחתי מייל, אבל נאמר לי שאי אפשר לשלוח הצעה חדשה. באסה מאוד. מצד שני, אני מכירה מישהי שקרה לה משהו דומה עם ההגשה האחרונה של הERC, אז יכול להיות יותר גרוע.

הדיון בGBK היה מוזר ביותר. בדיעבד, אני מבינה שהסיכויים שלי להפסיד די גבוהים. לא בגלל שהמקרה לא מוצדק, אלא כי למכון יש כל כך הרבה כוח, שאפילו כששיקרו, הוועדה עצמה לא העזה לעצור לבכירים שהגיעו את רצף הדיבור. מצד שני, בכל פעם שיערה ניסתה לדבר, לא נתנו לה לסיים משפטים וניסו להכריח אותי לענות לשאלות רק בכן ולא. חוץ מזה, המכון היימן צרחה בסוף שהיא רוצה עוד דיון והקומיסיון אמרו שלא. בסופו של דבר, יום למחרת הוחלט משום מה שכן יהיה עוד דיון ושראש הHR של המכון יגיע להעיד. מבחינתי זה מאוד רע. יערה עוזרת לי כמעט בהתנדבות, והיא פשוט לא יכולה להשקיע בזה יותר זמן. המכון יודעים את זה והם ימשכו את התהליך כמה שרק אפשר ביודעין שככל שהתהליך יותר ארוך, ככה ההגנה שלי נחלשת. הGBK גם יודעים את זה ועדיין, הם אישרו דיון נוסף. האמת שמבאס אותי לכתוב על זה. המכון הביא עדים שכולם בוודאות אומנו על ידי עורך דין (זה לא חוקי) וכולם שיקרו. היינו שם די חסרי אונים והפרכנו הרבה מהטענות רק במכתב תגובה. עדיין יש משהו שלא הפרכנו - אחת העדות היא פרופסור ישראלית והיא אמרה שהיא "סידרה" לי את המשרה באוניברסיטה. ביקשתי אחר כך אישור מראש אחד מבתי הספר בוא היה התקן שלי לזה שאף אחד לא סידר לי את המשרה, אבל היא ביקשה שאשלח לה את הפרוטוקול ואז היא תישקול אם לתת לי כי היא לא רוצה להסתכסך עם אנשים מהאוניברסיטה. ביקשתי את הפרוטוקול ואני מקווה שישלחו לי, ואז אני מקווה שיתקבל אישור גם על השקר הזה. 

למה הפרט הזה בכלל חשוב? המכון שיקרו שוועדת האתיקה אמורה לדון גם בנושאים אקדמיים ושאני לא דיווחתי מי מימן לי את המחקר. כלומר, הם "התעלמו" מכל ההערות הגזעניות שמכתב והתייחסו לזה שלא דיווחתי את התוכנית אליה שוייכתי. העניין הוא שהמחקר לא היה חלק מפרוייקט שמומן במיוחד וכן דיווחתי מי מימן לי את הפוסט דוקטורט. הבעיה היא שהGBK לא העזו להגיד כלום וגם לא נתנו לנו לדבר, וככה יצא שפשוט מאוד אני חוקרת גרועה שעל הרך גם לא מדווחת מי מממן אותה. אם מישהו מנסה לטעון שקיבלתי משרה באוניברסיטה, ככה שלא יכול להיות שאני חוקרת גרועה, פשוט מאוד יגידו שהמשרה נתפרה עבורי באופן לא חוקי. שבוע שעבר דיברתי עם פרופסור שחברה בוועדת האתיקה הארצית, והיא הסכימה להגיע לדיון הבא כדי להסביר שכל מה שנאמר הוא שקר. אבל אחרי הפעם הקודמת, אני כבר לא יודעת אם זה בכלל יעזור.

חוץ מזה, שלחנו הוכחות שהעדים שלנו מאויימים על ידי מנהל המכון כדי לא להשתתף (והם באמת לא השתתפו) והGBK מתעלם מזה.

הבעיה היא שאם אני מפסידה, המכון יתבעו אותי על הוצאת דיבה.

מצד שני, אולי אני סתם מלחיצה את עצמי והמצב לא גרוע כמו שנדמה לי. זוכרים שמשרד התפוצות תרם לי 50000 שקל? הם רצו לתרום לי כדי שאוכל להתחיל בהליך משפטי, אבל אסור להם לממן דברים כאלה. ראש המחלקה סידרה שאדבר באיזה כנס בתחילת יולי והיא מאמינה שהאנשים שישמעו את הסיפור ירצו לתרום למימון של תהליך כזה. משום מה זה נשמע לי קצת הזוי אבל אני מקווה שהיא יודעת על מה היא מדברת.

משהו על הדיון, לקראת הסוף, כשהגיע תורה של היימן לדבר, היא התחילה לדבר בהיסטריה ודי מהר עברה לצרחות. ואז עורכת הדין של המכון הצטרפה אליה ושתיהן ישבו שם וצרחו כמו חולות נפש. בהתחלה ממש הייתי בהלם ובאיזשהו שלב התחלתי לצחוק. S ישב בחוץ (זה חדר שמופרד ב2 דלתות עבות מאולם בבניין שכנראה היה פעם ארמון) והוא סיפר לי אחר כך שהוא שמע בדיוק כל מה שהן צרחו. גם עורכת הדין הגרמניה העירה שהיא לא יכולה להבין כלום כשצורחים ככה. זה באמת היה הזוי.

ביום חמישי יהיה אירוע הסיום של פרוייקט הסטראטאפ שאני משתתפת בו. זה יהיה במסגרת אירוע הקיץ של האוניברסיטה וכל קבוצה תציג את הפרוייקט שלה ב-2 דקות (+ 3 דקות לשאלות). מי שיקבל את הניקוד הגבוה ביותר יזכה ב50000 יורו. בואו נגיד שכולם הרבה יותר מתקדמים ממני, אז לא אזכה ;) האמת היא שעדיין לא התחלתי לבנות את המצגת. אעשה אותה היום.

דבר קטן הוא שבגלל שנגמר לי החוזה עם האוניברסיטה, הייתי צריכה לקנות מחשב. קניתי בסוף מקבוק אייר M5/32GB ואני ממש מקווה שזה יספיק למה שאני צריכה. בתכלס, את החישובים הכבדים אני עושה עם הSupercomputer של וינה (זה פשוט לינוקס שמותקן על המחשב כמערכת הפעלה נפרדת ואז כל החישובים נעשים על מחשב חיצוני) אבל עדיין אני צריכה משהו סביר כדי לבנות את התהליכים עצמם. בקיצור, המחשב עלה 1800 יורו ואני ממש ממש מקווה שיחזיק. קניתי בסוף אפל כי הבנתי שיש להם את שירות הלקוחות הכי טוב. הייתי קונה מקבוק פרו, אבל זה כבר יוצא סיפור נורא יקר. נקווה לטוב.

נראה לי שזהו. ואסיים בנימה שמחה - הפוסטדוק הסיוטי הזה מאחוריי. 

GBK #1 →

 הבוקר היתה הפגישה הראשונה עם הGBK. זו היתה רק שיחה קצרה שהמטרה שלה היתה לראות אם ניתן להגיע להסכמה בין הצדדים.

קודם כל, אני חייבת להדגיש כמה הטיפול בטראומה עזר לי. מהצד של המכון הגיעו רק היימן (L לשעבר) ועורכת הדין שלהם. אם לפני חצי שנה הייתי רואה את היימן, ככל הנראה שהייתי מתמלאת בגעגועים. הפעם, ראיתי אותה מרחוק ופשוט לא רציתי לראות אותה. כשהיא אמרה לי שלום הרגשתי ממש תיעוב. עם הדיון, הרגש השלילי התמתן ובסוף חייכתי אליה ואמרתי שלום מנומס. אפס רגש. 

אני הייתי עם יערה וקבענו שלא אדבר בכלל, אלא אם ממש צריך. החשש העיקרי שלה היה שאהיה ריגשי, מה שבסוף לא קרה. הצגנו את הנקודות שאנחנו רוצות כדי להגיע לגישור למרות שברור היה שהמכון לא יסכימו. זה נראה לי הזמן להגיד כמה מזל יש לי שיערה החליטה לתמוך בי. בלעדיה הייתי נותרת לגמרי לבד, ללא ייצוג, ללא שמץ של איך להגיד, מה להגיד, מתי להגיד. פשוט הייתי מחוסלת. וזה גם מה שהמכון ציפו. 

בסופו של דבר הלך די טוב. בעיקר שמתי לב כמה הטיפול בטראומה כל כך עזר לי להתמודד עם המפגש עם היימן. בשנייה הראשונה שראיתי אותה, הרגשתי ממש סלידה, או אפילו גועל. כשהיא דיברה בדיון זה התחלף לאט לאט בסוג של רחמים - זו פשוט אישה רעה. הצורה שהיא מדברת, איך שהיא מדברת עליי, כאילו אני סוג של חפץ. כשהסתכלתי על יערה, קלטתי איך שהיא בהלם מהצורה שהיא דיברה עליי. בשניה הראשונה שיצאנו היא אמרה "This blondie woman. She is so... (silence. thinking. then mumbling) Ungustl"

--------------------------------------------------

את החלק עד כאן כתבתי לפני כחודש. התחלתי פוסט ופשוט לא סיימתי אותו.

בעוד שבוע בדיוק ייערך הדיון הגדול. 

מהצד של המכון יהיה ראש המכון, היימן (כנאשמים עיקריים), סגנית ראש המכון, ראש וועדת האתיקה והפרופסור הישראלית שגם הותקפה אבל זכתה להגנה של הנהלת המכון.

מהצד שלי יהיו אני ויערה. העדים הם S, J ולא ברור לי כרגע מי עוד. מנהל המכון דאג לאיים על העדים ו"ייעץ" להם לא להשתתף. כמובן שזה לא חוקי, וכמובן שיערה כבר דיווחה על זה לוועדה השופטת. אחד מהעדים הכי חשובים - מי שהיה המנחה שלי, והוא גם בעיקר חוקר מאוד נחשב - גם הודיע ש"לא מסתדר לו". אני ממש מקווה שJ יצליח לשכנע אותו כן להשתתף, כי ברור שגם הוא חושש.

עורכת הדין הגרמניה שסיפרתי עליה תצטרף כמומחית לאנטישמיות. בתכלס, היא עורכת דין עם רשיון לא אוסטרי, ככה שהנוכחות שלה הולכת מאוד לעזור. היא כבר הכינה שאלות לכל אחד מהעדים והנוכחים ומבחינתה, כל עוד הוועדה השופטת לא תהיה מוטה (ומאוד יתכן שהם כן מוטים), אנחנו אמורים לנצח. 

נקווה לטוב.

------------------------------------------------

עדיין לא קיבלתי תשובות מאף אחת מהקרנות שניגשתי אליהן. קיבלתי כמובן את הדחייה מהERC, אבל יש עוד כמה קרנות שעדיין לא החזירו תשובה.

מה שכן קיבלתי הוא פניה ממכון מחקר אוסטרי שמתעניין במודל שלי. סיפרתי על זה שפתחתי אתר אינטרנט (היחיד בעולם שהוא בחינם) שמעדכן תחזיות מחירים לסחורות חקלאיות עד שנה קדימה וגם מסביר גרפית מה עומד מאחורי כל תחזית. לפני בערך חודש קראו לי לאותו מכון כדי לעזור עם ראיון לערוץ הטלויזיה הלאומי. כמובן שאני לא התראיינתי אבל הוספתי הערות והסברתי מה יכול לקרות למחירי המזון באוסטריה ובעולם בשנה הקרובה, ובחודשים הקרובים. מסתבר שזה היה די מוצלח, אז שני דברים:

1. בנתיים, עד שאקבל מימון למחקר שלי, אעבוד באותו מכון מחקר. הם הקצו לי בנתים 15000 יורו כדי לעבוד על המודל שלי.

2. במקביל, אשתלב בפרוייקטים שלהם וככה המודל שלי ישולב גם בפרוייקטים קיימים ובתוכנית המחקר הכללית של המכון.

ובונוס נוסף: משרד התפוצות נתן לי תרומה של 50000 שקל לביצוע מחקר (כל מחקר שבא לי) כסוג של מלגה למלחמה באנטישמיות. אני עדיין חושבת בראש איך להודות להם על זה. ללא ספק אני צריכה להודות, כי זה ממש לא מובן מאליו שהחליטו לתת לי כסף פשוט כדי לתמוך בשיקום הקריירה שלי.

במהלך כל השנתיים האלה, ובעיקר כי לא ממש היה לי איך באמת להתקדם בכל מישור שהוא לא חינמי, כתבתי ספר שלם. אני ממש מקווה שאצליח לפרסם אותו עם הוצאה מוכרת, כי זה לגמרי יכול לפצות על השנתיים האלה. את זה אוכל לממן עם כספי התרומה.

ובלב כבד אני חייבת להתפטר מהמשרה שלי בארץ. עדיין לא עשיתי את זה ואני גם יודעת כמה המשרה הזו חשובה לעתיד שלי. מצד שני, האני אני אני הלא מקצועי כל כך לא רוצה להיות בסביבה הזו שכל כך לא אמפתית אליי. חוץ מזה שלא הכי קורץ לי לחזור למדינה שכל כמה חודשים נכנסת למלחמה ובין לבין עסוקה במתחים.

כבר דיברתי עם ראש בית ספר 1 ואמרתי לה שאני חושבת להתפטר. אני עדיין מחכה עם עצמי ונותנת לעצמי כמה ימים לחשוב אבל אחליט ממש בקרוב. אני חייבת להודות שאני עדיין לא שלמה עם ההחלטה. עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה לי שאתייעץ עם מישהו שהיה פרופסור שלי בתואר 1+2, ואחר כך המליץ עליי למשרה. יש לי הרגשה שהוא יתן לי חוות דעת הכי אמיתית.

----------------------------------------------------

במרץ האחרון הודעתי לפסיכולוגית שלי שאני מסיימת את הטיפול. מה שקרה הוא שהיא לא רצתה לתת לי מכתב שיעיד על כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות, ואני צריכה מכתב כזה בשביל להוכיח נזק. אמרתי לה שזו כבר פעם שניה שהיא נעלמת בדיוק כשאני צריכה אותה, ואני צריכה פסיכולוגית שתרצה לעזור לי ולא אחת שתברח בכל פעם שזה נעשה חשוב. ואז לפני כמה שבועות היא יצרה איתי קשר ואמרה לי שהיא כתבה את המכתב. היא ביקשה שאגיע לקליניקה שלה למחרת ואמרה לי ששבוע הבא היא תעבור ניתוח. כשהגעתי אליה היא חבשה סוג של בנדנה על הראש, ומיד הבנתי באיזה ניתוח מדובר. ממש ניסיתי שלא לבכות אבל זה היה כל כך קשה. היא הראתה לי את המכתב ואמרה לי שהיא ממש לא רצתה לכתוב אותו כי היא, בתור פסיכולוגית, חייבת לדווח על הכל, ולא רק על מה שרלוונטי לנושא. היא אמרה לי שזו הסיבה שהיא אמרה לי לבקש מכתב מפסיכיאטר\ית - פסיכיאטרים יכולים לכתוב מכתב ממוקד בלי לחשוף מה שלא צריך לחשוף. אז היא כתבה מכתב מאוד ארוך והסבירה לי איך להשתמש בו. היא הראתה לי שאת מה שרלוונטי היא ריכזה בעמוד אחד ואת כל שאר הדברים - אלה שאני לא רוצה לחשוף - היא כתבה בעמודים נפרדים. היא הנחתה אותי לצלם את המכתב ולתת רק את אותו עמוד רלוונטי, שבו היא גם חתמה. בזמן שהיא דיברה לא יכולתי להוציא הגה. היה לי כל כך קשה לראות אותה. כשהיא סיימה לדבר, היא אמרה שאני מאוד חשובה לה וחיבקה אותי. ברגע הזה כבר לא יכולתי לעצור את עצמי והבכי ממש פרץ ממני. שאלתי אם אוכל לבקר אותה, והיא אמרה שכן. בסופו של דבר עדיין לא יצא לי לבקר אותה. אחרי הניתוח היא היתה מאוד חלשה, והיא עדיין חלשה. אני ממש מקווה שזה יהיה בסדר... שקלתי ברצינות להתקשר לבית החולים ולבקר אותה בהפתעה, אבל הבנתי מהר מאוד שזה ממש לא בסדר לעשות דבר כזה. אם היא היתה רוצה שאגיע, היא היתה אומרת לי בעצמה.

 

eine Mischung von Hoffnung und Angst

 אני מתחילה להרגיש אופטימיות זהירה ונראה שדברים מתחילים לקבל כיוון נכון.

הנציבות הארופאית דחתה את התלונה שלי על המכון בטענה שהמכון פעל על פי כל הכללים המקובלים ואני זכיתי לתנאי עבודה נורמלים. מקריאה של המכתב ברור שהם בכלל לא קראו את התלונה וסתם המציאו תירוצים (המייל שנשלח אליי נפתח בDear Sir - הם אפילו לא טרחו לברר אם אני בן או בת). אבל זה לא מה שישבור אותי. 

כתבנו מכתב ערעור, שאותו שלחנו ליערה, שבטח די תכתוב אותו מחדש. התכנון הוא שהפעם המכתב ישלח על ידה ובמקביל ישלח מכתב נוסף חתום על ידי רשת המרצים היהודים של גרמניה, אוסטריה ושוויץ. אני מקווה גם שנצליח לעשות מספיק רעש כדי שהפעם יבינו שאני לא בדיחה. הדיבור הוא לפרסם הודעה על הנושא בעיתונות כמה ימים לפני שליחת המכתבים, אבל אין לי מושג אם זה יצא לפועל.

בפועל, זה אומר שהמלגה שלי לא הוארכה והזמן שנותר לי עד לסיום החוזה באוניברסיטה הוא פחות משלושה חודשים. מבחינה מקצועית זה באמת משנה משהו כי גם ככה אני עובדת בלי תקציב (המכון גנב את כל המלגה. האוניברסיטה משלמת לי שכר מתקציב פנימי). האוניברסיטה תשאיר אותי כאורחת עד סוף ספטמבר, ככה שהדבר היחיד שישתנה הוא שאצטרך לקנות לפטופ.

כמובן ששלחתי הצעות מחקר אבל בנתיים לא קיבלתי תשובות, חוץ מאחת שנדחתה.

כדי מצוא חלופות, למקרה שלא אמצא מלגה, בניתי אתר שמציג את המודל שלי. זה לא היה מסובך כמו שזה נשמע - שילמתי פעם אחת לLoveable, ואז העתקתי את הפרוייקט שהוא כתב לי ונתתי אותו לClaude, שיצר אתר משופר עם נתונים אמיתיים ותרשימים שכוללים מידע שלם (לא להאמין איך AI יכול להחליף צוות שלם של מתכנתים 😉). שלחתי את האתר לכמה מקומות ובעצם התכנון הוא עם שתי אופציות:

1. לשכנע ארגון להשקיע במודל שלי ולתת לי תקציב כדי שאוכל לעבוד עליו במסגרת של האוניברסיטה
2. לשכנע ארגון להשקיע בי ולקבל אותי כעובדת שהתפקיד שלה הוא לפתח אפליקציה להנגשה של חיזוי מחירי סחורות חקלאיות (ובהמשל מזון).

בנתיים נקבעה לי פגישה במשרד החקלאות, שנראה שמתעניין במודל. השאלה האמיתית היא אם הם גם יהיו מעוניינים להשקיע. שלחתי את המודל לכמה קרנות, ואני מקווה שיחזרו אליי. נסיון נוסף הוא שהמודל שלי קיבל דוכן בליל המדע הקרוב בוינה, ושם אנסה לקדם אותו איכשהו - הקהל "ישחק" עם האתר שבניתי וינסה להבין את מה שקורה בשוק המזון העולמי.

במקביל, התקבלתי לתוכנית START UP שמקדמת הממשלה האוסטרית, והתחלתי תוכנית אינטנסיבית של 4 חודשים שאמורה לעזור לי לבנות START UP אמיתי. קיבלתי חונך ואנחנו נפגשים כמעט כל יום ועובדים במרץ. זו בעצם קבוצה של שישה רעיונות שונים. אני חייבת להודות שהרעיון שלי הוא הכי בוסר - לכולם כבר יש לקוחות או מוצר בנוי ושלי עדיין בשלב אקדמי. אני גם ה"קבוצה" היחידה של מייסד יחיד. יתר הקבוצות הם עם 2-6 מייסדים. בסוף הקורס תהיה תחרות בה נציג את הרעיון שלנו במסגרת חגיגות הקיץ של וינה, והרעיון המנצח יקבל 50000 יורו פרס. המפגשים עצמם ממש נחמדים ויש לי הרגשה שמשקיעים בנו המון. החדר עצמו מעוצב כמו חברת היי טק ויש לנו תמיד בר חופשי של משקאות ואוכל טבעוני.

הפגישה הראשונית עם הGBK נקבעה ל20 באפריל ואני אופטימית שהמכון ואני לא נגיע להבנה או ליישור ההדורים. בואו נגיד שאני די בטוחה שמנהל המכון או חברי וועדת האתיקה בכלל לא יגיעו, שלא לדבר על יתנצלו על כל מה שהם עושים לי. בכל מקרה, לאחר קבלת שליחת המכתב הסופי, שכולל גם רשימת עדים, מנהל המכון איים על העדים שלי שלא להשתתף. כמובן שקיבלתי מיילים שסיפרו על זה, ועכשיו יש לי הוכחה שמנהל המכון איים על קולגות כדי שלא יעזרו לי. משהו קצת אירוני הוא שאחת העדות שלי היא מישהי שחתמה על העצומה נגדי. היא מאוד הופתעה לדעת שהיא האשימה אותי בניגוד אינטרסים במחקר. התגובה שלה כששאלתי אותה אם היא תהיה מוכנה להעיד היתה But this is a serious accusation. וואלה. חבל שהיא לא חשבה על זה קודם. מסתבר שהיא אפילו לא טרחה לקרוא את המכתב עליו היא חתמה, והיא היתה בטוחה שהיא חותמת על עצומה נגד קולוניזציה 🙄

כחלק מההתכוננות למצב בו אשאר ללא משרה, S הודיע שהוא יפטור אותי מהשתתפות בשכר דירה ותשלום חשבונות. זה מאוד נחמד מצידו.

בנתיים באוניברסיטה התחילו בהכנות לקראת הקליטה שלי. התחלנו לדבר על איזה קורס אלמד וקיבלתי מייל עם הרבה מסמכים מהיחידה לקליטת עולים חדשים. אני חייבת להודות שיש בי כעס מאוד גדול על כל המוסדות הישראלים שמודעים למה שקורה לי ועושים אפס כדי לעזור לי. אם לא הייתי כל כך אקטיבית וחסרת פחד (וכנראה שגם חסרת בושה), הייתי נותרת לגמרי חסרת הגנה. מזל שיש אנשים טובים באוסטריה ובגרמניה שפועלים כל כך במרץ כדי לעזור לי וכדי שהצדק יצא לאור.

ואני בנתיים התחלתי להתכונן לקראת הפגישה, ואני קוראת ספר על אפליה.

חוסר וודאות

 אני לא מצליחה אפילו להביע מה שאני מרגישה. מין תחושה של חוסר וודאות מהולה בפחד ותקווה.

עוד אין תשובות משום גראנט שהתמודדתי אליו, וגם הנציבות הארופאית עדיין לא החזירה תשובה בנוגע לתלונה שהגשתי לפני 58 ימים בדיוק (נראה לי שלפחות כאן, זה סימן טוב - התלונה לא נופנפה כלא מוצדקת).

בנתיים מלגת הפוסט דוקטורט שנשארה לי בניכוי התקופה שנגנבה ממני היא רק ארבעה חודשים. האם אקבל את התקופה הזו בחזרה? אין לי מושג. 

ובעצם, אם לא אמצא שום דבר שווה, אעבור לישראל (האלטרנטיבה היא להיות מובטלת, וזה לא בא בחשבון). ומזה אני ממש פוחדת. ממה אני פוחדת בדיוק? אני לא בטוחה, אני רק יודעת שלא תהיה לי שום רשת הגנה באם משהו יקרה. אני בטוחה שאם אהיה בסכנה, אח שלי יבוא לעזור לי אבל אם אותקף שוב במקום העבודה, לא יהיה מי שיגן עליי. 

מצד שני, העבודה תתן לי המון נסיון שאני צריכה ותקל עליי השתלבות בשוק בטווח הרחוק.

S מצידו מנסה לשכנע אותי בהסברים משתנים. הוא התחיל בזה שאין לי מה לדאוג - גם אם אהיה מובטלת, המשכורת שלו מספיק גבוהה כדי שנחייה טוב. כשהוא הבין שהכיוון שלי הוא ממש לא להיות מובטלת, הוא התחיל לשלוח לי כל מיני הצעות עבודה של משרות פוסט דוק של עוזרת בפרוייקט מחקר (במקרה הטוב) ומשרות מוזרות וזמניות של חברות שמחפשות עובדים לפרוייקטים בשכר נמוך מזה שיש לי כפוסט דוקטורנטית. כמובן שהוא גם שולח לי משרות טובות, ואליהן אני מתמודדת. כלומר, אתמודד כי עדיין לא הגיע תאריך ההגשה.

השנה הוא הביא לי לכריסמוכה (כריסמס+חנוכה או בגרנמית, Weihnukka) מתנה ענקית שממש הפתיע אותי. הוא ממש ניסה לשמח אותי באמצע כל התקופה המוזרה הזו והחליט להביא לי GoPro 13 לאופניים. מאז, אני רוכבת רק עם מצלמה וזה ממש כיף. אם להודות על האמת, לא אופתע אם אני היחידה או בין היחידים בוינה שרוכבת עם מצלמה. כל מי שקולט את זה ממש מופתע וסקרן. בשבועיים האחרונים חזרתי לריצות כי פשוט לא כיף לרכב כרגע. הדרכים מאוד מסוכנות וצריך להיות ערים לכל קרח, שלג או מכשולים בסגנון. בעצם החלטתי לנטוש את הרכיבות הארוכות כרגע אחרי שכמעט נדרסתי על ידי הטראם, כשהאופניים שלי נתקעו בגוש שלג שמנע ממני לפנות. מזל שהנהג ראה אותי מרחוק והבין מה קורה. עם הריצות הרבה יותר קל. שנה שעברה הרכבתי כמה ספייקים בכל נעל, ואני יכולה לרוץ על הקרח בלי להחליק. עם האופניים אני רק כדי להתנייד בתוך העיר, איפה שהשבילים\נתיבים נקיים מקרח ושלג.

אפרופו תלונה מתחילת הפוסט, יש לי כרגע ייצוג של עורכת הדין הטובה ביותר בתחום באוסטריה. בעקבות הכתבה, יצא לנו לדבר כמה פעמים, והיא תמיד היתה סופר נחמדה. לפני שבועיים היא ביקשה ממני להגיע אליה למשרד (הפגישה היתה בשני האחרון בערב) והיא אמרה לי דבר ראשון שהיא עומדת לשלוח מכתב למכון כדי שיתנו לי את המלגה שהם גנבו ממני. דבר שני, היא שאלה אם ארצה שהיא תייצג אותי מול הGleichbehandlungskommission. ברור שאמרתי ברור! האמת שסופר הופתעתי מהמחווה הענקית הזו. בדרך כלל תעריך השירות שלה הוא 400 יורו לשעה+מע"מ, וכאן היא פשוט שאלה אם אני מוכנה שהיא תייצג אותי בעבודה של הרבה מאוד שעות, ובחינם. היא שאלה בהססנות אם אהיה מוכנה לשלם 1000 יורו. אמרתי לה שברור וזו בכלל לא שאלה (לא אמרתי לה, אבל אשלם לה יותר). מהפן הזה, ברור לי כרגע שזה הולך לנצחון. במקביל, היא מנסה לשכנע את חברת הביטוח לשלם הליך פרטי. זה כבר כמעט חסר סיכוי, אבל היא מנסה.

הגרמנים הנחמדים גם ממשיכים לתמוך, ונראה שדברים יזוזו בקרוב. או מתישהו.

ומה קורה איתי מבחינת חיים? באמת שאני בצומת דרכים של בחירה בין איכות חיים עם אי בטחון תעסוקתי למשרה איכותית ובטוחה והתפשרות על איכות חיים. לא יודעת מה קורה ולא יודעת מה אני רוצה.

למי שתהה לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא. מסתבר שלשום מקום.