חוסר וודאות

 אני לא מצליחה אפילו להביע מה שאני מרגישה. מין תחושה של חוסר וודאות מהולה בפחד ותקווה.

עוד אין תשובות משום גראנט שהתמודדתי אליו, וגם הנציבות הארופאית עדיין לא החזירה תשובה בנוגע לתלונה שהגשתי לפני 58 ימים בדיוק (נראה לי שלפחות כאן, זה סימן טוב - התלונה לא נופנפה כלא מוצדקת).

בנתיים מלגת הפוסט דוקטורט שנשארה לי בניכוי התקופה שנגנבה ממני היא רק ארבעה חודשים. האם אקבל את התקופה הזו בחזרה? אין לי מושג. 

ובעצם, אם לא אמצא שום דבר שווה, אעבור לישראל (האלטרנטיבה היא להיות מובטלת, וזה לא בא בחשבון). ומזה אני ממש פוחדת. ממה אני פוחדת בדיוק? אני לא בטוחה, אני רק יודעת שלא תהיה לי שום רשת הגנה באם משהו יקרה. אני בטוחה שאם אהיה בסכנה, אח שלי יבוא לעזור לי אבל אם אותקף שוב במקום העבודה, לא יהיה מי שיגן עליי. 

מצד שני, העבודה תתן לי המון נסיון שאני צריכה ותקל עליי השתלבות בשוק בטווח הרחוק.

S מצידו מנסה לשכנע אותי בהסברים משתנים. הוא התחיל בזה שאין לי מה לדאוג - גם אם אהיה מובטלת, המשכורת שלו מספיק גבוהה כדי שנחייה טוב. כשהוא הבין שהכיוון שלי הוא ממש לא להיות מובטלת, הוא התחיל לשלוח לי כל מיני הצעות עבודה של משרות פוסט דוק של עוזרת בפרוייקט מחקר (במקרה הטוב) ומשרות מוזרות וזמניות של חברות שמחפשות עובדים לפרוייקטים בשכר נמוך מזה שיש לי כפוסט דוקטורנטית. כמובן שהוא גם שולח לי משרות טובות, ואליהן אני מתמודדת. כלומר, אתמודד כי עדיין לא הגיע תאריך ההגשה.

השנה הוא הביא לי לכריסמוכה (כריסמס+חנוכה או בגרנמית, Weihnukka) מתנה ענקית שממש הפתיע אותי. הוא ממש ניסה לשמח אותי באמצע כל התקופה המוזרה הזו והחליט להביא לי GoPro 13 לאופניים. מאז, אני רוכבת רק עם מצלמה וזה ממש כיף. אם להודות על האמת, לא אופתע אם אני היחידה או בין היחידים בוינה שרוכבת עם מצלמה. כל מי שקולט את זה ממש מופתע וסקרן. בשבועיים האחרונים חזרתי לריצות כי פשוט לא כיף לרכב כרגע. הדרכים מאוד מסוכנות וצריך להיות ערים לכל קרח, שלג או מכשולים בסגנון. בעצם החלטתי לנטוש את הרכיבות הארוכות כרגע אחרי שכמעט נדרסתי על ידי הטראם, כשהאופניים שלי נתקעו בגוש שלג שמנע ממני לפנות. מזל שהנהג ראה אותי מרחוק והבין מה קורה. עם הריצות הרבה יותר קל. שנה שעברה הרכבתי כמה ספייקים בכל נעל, ואני יכולה לרוץ על הקרח בלי להחליק. עם האופניים אני רק כדי להתנייד בתוך העיר, איפה שהשבילים\נתיבים נקיים מקרח ושלג.

אפרופו תלונה מתחילת הפוסט, יש לי כרגע ייצוג של עורכת הדין הטובה ביותר בתחום באוסטריה. בעקבות הכתבה, יצא לנו לדבר כמה פעמים, והיא תמיד היתה סופר נחמדה. לפני שבועיים היא ביקשה ממני להגיע אליה למשרד (הפגישה היתה בשני האחרון בערב) והיא אמרה לי דבר ראשון שהיא עומדת לשלוח מכתב למכון כדי שיתנו לי את המלגה שהם גנבו ממני. דבר שני, היא שאלה אם ארצה שהיא תייצג אותי מול הGleichbehandlungskommission. ברור שאמרתי ברור! האמת שסופר הופתעתי מהמחווה הענקית הזו. בדרך כלל תעריך השירות שלה הוא 400 יורו לשעה+מע"מ, וכאן היא פשוט שאלה אם אני מוכנה שהיא תייצג אותי בעבודה של הרבה מאוד שעות, ובחינם. היא שאלה בהססנות אם אהיה מוכנה לשלם 1000 יורו. אמרתי לה שברור וזו בכלל לא שאלה (לא אמרתי לה, אבל אשלם לה יותר). מהפן הזה, ברור לי כרגע שזה הולך לנצחון. במקביל, היא מנסה לשכנע את חברת הביטוח לשלם הליך פרטי. זה כבר כמעט חסר סיכוי, אבל היא מנסה.

הגרמנים הנחמדים גם ממשיכים לתמוך, ונראה שדברים יזוזו בקרוב. או מתישהו.

ומה קורה איתי מבחינת חיים? באמת שאני בצומת דרכים של בחירה בין איכות חיים עם אי בטחון תעסוקתי למשרה איכותית ובטוחה והתפשרות על איכות חיים. לא יודעת מה קורה ולא יודעת מה אני רוצה.

למי שתהה לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא. מסתבר שלשום מקום.