2 שרביט חם: הבתים שלי + קצת תמונות מטיולים ליד הבית

רציתי לכתוב לנושא השרביט החם, שהיה בנושא טיולים בסביבת הבית, אבל יצא חדש, בנושא בתים (וגעגוע, אבל אני לא מתגעגעת למשהו שהוא לא הבית הנוכחי שלי), אז אכתוב להוא כחלק מזה.

נולדתי בבית וגן וחייתי שם עד גיל 4, כשההורים החליטו לעבור לפסגת זאב.

אחד הדברים הראשונים שאני זוכרת, הוא שבאמצע הרחוב היו מדי פעם בתים של משפחות ערביות. היו להם ילדים בגילי ומאוד רציתי לשחק איתם. אני זוכרת שתמיד כשעברתי ליד אחד הבתים הסתכלתי על הילדים ורציתי להצטרף אליהם. בגילאים מאוחרים יותר, רציתי להזמין אותם לרכב איתי על הרולרבליידס. זה נמשך ככה כמה שנים, אבל אף פעם לא עשיתי כלום עם העניין. במהלך השנים, גדלתי והילדות כבר התחילו ללבוש חיג'ב, וזה הוריד ממני את העניין להתחבר אליהן.

בכללי, אני מבינה היום כמה השכונה הזו מוזרה. כדי להגיע לחברים, הייתי עוברת בהרים שנותרו בין בניינים, ומטפסת על סולמות וגדרות. כשעברתי לחטיבת הביניים, מרחב החברים שלי גדל, והיינו מבלים יותר בנווה יעקב. שם הפעולות התחלקו לכמה סוגים:

סוג אחד היה מועדון הנוער. זה היה מועדון כזה שהעביר חוגים ונתן לנו מרחב עם משחקים. בעצם כולם שם היו עולים חדשים מרוסיה, חוץ ממני ומעוד חברה.

סוג אחר היה רביצה בבתים של חברות\ים. בעיקר ראינו טלויזיה או הקשבנו למוזיקה. לכל אחד מאיתנו היה זמר מועדף, אבל בסוף כולנו די אהבנו את אותו הדבר. הזמרת המועדפת עליי היתה נלי פורטדו.

סוג אחר היה שיטוטים בשכונה. היינו משחקים הרבה כדורגל ברחוב או, אם המגרש היה פנוי, אז במגרש. מדי פעם שיחקנו טניס אבל תמיד היינו צריכים לסיים כשכל הכדורים עפו לתוך בית פרטי כשבר היה בית חנינא. מדי כמה ימים, נערים גדולים מאיתנו הגיעו עם הסוסים שלהם ונתנו לנו לרכב עליהם. זה הכל נראה לי כל כך רחוק והרבה דברים לא מסתדרים לי פתאום. זכורה לי פעם שהלכתי עם חברה להתארח אצל אחד מאותם נערים. המשפחה שלו גרה בשועפט או בבית חנינא. ישבנו אצלו בסלון, ואמא שלו הגישה לנו תה חם ואיזה ממתק ערבי. אני לא יודעת מה קרה איתו. איכשהו, הקשר התנתק כשהתחלתי לבלות את רוב שעות אחה"צ בעבודה או בשיטוטים באזור מרכז העיר של ירושלים.

בשנה הראשונה של התיכון בעיקר הייתי במרכז העיר או אצל חברים. לא ממש היה לי בית. אחרי הלימודים הייתי צריכה בדרך כלל ללכת לרחוב אגריפס כדי לראות עו"ס או קצינת מבחן ולעשות בדיקת שתן שתראה שלא צרכתי סמים (לא). אחרי כמה חודשים של בדיקות שליליות ונסיונות כושלים מצידי להסביר שאני באמת לא לוקחת ולא לקחתי שום סם מכל סוג (גם לא אלכוהול, סיגריות או אפילו נרגילה), הפסקתי להגיע והמקרה הגיע לבית משפט לנוער. החלטת השופט היתה שאני יכולה להפסיק את הבדיקות התדירות אבל שלעו"ס יש את הזכות לקרוא לי באם היא רואה לנכון. הוא גם אמר שמהיום אני תחת אחריותה של העו"ס ומינה אותה למצוא לי פנימיה.

כך קרה שהבית השלישי שלי היה פנימיית הדסים, ליד אבן יהודה. לא אהבתי את המקום, ובעיקר הייתי החננה של המקום, שספגה הרבה איומים ושאפשר היה לגנוב ממנה מה שמתחשק. בחודשים הראשונים שלי שם, הייתי מבלה הרבה אצל חברות אקסטרניות באבן יהודה וגם ישנה אצלן. זה נמשך עד שאם הבית גילתה שהאישורים שלי לצאת מפוברקים, ומאז הייתי חייבת להיות בשטח הפנימייה. פעם בשבועים היינו יוצאים הביתה, ואני הייתי חוזרת לירושלים ומעבירה את הסופ"ש אצל חברה.

היה לי מאוד לא טוב והבנתי שהדרך היחידה שלי למשוך תשומת לב היא לעשות מעשה נואש. בלעתי 30 כדורים מכל מיני סוגים וסיפרתי לחברה על מה שעשיתי. כצפוי, לקחו אותי לבית החולים, ואז בפעם הראשונה העו"ס שמה לב אליי. מאוד פחדתי שישלחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי, אז כשהיא שאלה אותי למה עשיתי את זה, אמרתי לה את האמת - אני לא רוצה להיות בפנימיה ואף אחד לא מקשיב לי.

מאותו היום היא התחילה להקשיב לי. היו לנו שיחות מאוד תדירות והייתי מספרת לה מה עובר עליי. הייתי ילדה מאוד תמימה, למרות כל מה שקרה סביבי. אני זוכרת פעם שנכנסנו אליי לחדר ואחת השותפות וילד מבית הספר היו יחד במיטה. אני בשיא התמימות הייתי בטוחה שהם רק ישנים צהרים. אותה ילדה הועפה מהר מאוד (העו"ס הסבירה לי אחר כך שזו לא היתה מנוחת צהרים, ושאותה ילדה פתחה סוג של עסק זנות). כעבור לא הרבה זמן נמצאה לי משפחה מארחת במושב עדנים. זו אמנם היתה משפחה מארחת, אבל עברתי לגור אצלם.

כך קרה שהבית הרביעי שלי היה במושב עדנים. היה לי מאוד כיף שם. דבר ראשון, הילדים במושב מאוד אהבו אותי ותמיד הזמינו אותי לבלות איתם. הבית עצמו היה בתוך משק והייתי יוצאת באופן תדיר להליכות באיזור או נוסעת עם סקייטבורד ברחובות. לאחר אותה שנה עברתי לבית הספר האיזורי בבית ברל, וגם שם היה לי מאוד טוב. לכל הילדים היו הורים שמסיעים אותם ברכב, וגם המשפחה שלי היו מקפיצים אותנו הרבה. כמה פעמים בשבוע היינו יוצאים לכפר סבא וגולשים שם על הסקייטבורד עד הערב. אני זוכרת שגם תמיד היה לי כסף, והייתי יכולה לקנות אוכל או שתייה בכל פעם שרציתי.

אבל התקופה הזו היתה די קצרה. התחילו להתעורר בעיות במשפחה, ואני הייתי צריכה לעזוב. היה לי תיק גב וכל יום הייתי ישנה במקום אחר. המקום בו שנתי הכי הרבה היה אצל אותה חברה טובה, זו שביליתי אצלה את הסופשים החופשיים מהפנימיה. באחד הערבים שלי אצלם, אבא שלה דיבר איתי ועשה לי שיחה רצינית על המשמעות של השקעה בלימודים כדי להשיג בעתיד מקצוע. הוא אמר לי שכדי להשיג עבודה טובה, צריך ללמוד באוניברסיטה ושכדי ללמוד באוניברסיטה, חייבים לדעת מתמטיקה ואנגלית. למחרת הלכתי לאקדמון וקניתי מילונית. מאותו יום ביליתי את רוב הימים שלי בספרית ז'ראר בכאר. בעצם התחלתי ללמוד אנגלית מאפס (באמת מאפס. עד אז, הייתי בטוחה שDo וDoes הם שני ילדים מתוכנית טלויזיה) עם ספרים, ומתמטיקה עם ספרים שלי בני גורן. הייתי לתקופה קצרה בלי בית ספר אבל מאוד רציתי לא לנשור מהלימודים. אחרי בערך חודשיים, הדודים שלי התאגדו ורשמו אותי לתיכון אנקורי. במקביל גם החברה הטובה דיברה עם ההורים שלה, ועברתי לגור אצלם.

זה היה הבית החמישי.

אותה חברה היתה גדולה ממני, ודי מהר היא היתה צריכה להתגייס, ואני הייתי צריכה לעזוב. אבא שלה מאוד דאג לי ולא רצה ששוב אהיה ברחוב. הוא גם היה מודאג מהמשקל המאוד נמוך שלי, שרק ירד בתקופות בהן לא היה לי אוכל. הוא היה רופא בהדסה וסידר לי מקום במחלקת הילדים. ככה יצא שגרתי בהדסה הר הצופים במשך כמה חודשים. זו היתה תקופה לא רעה בכלל, ובעיקר נהניתי מהביטחון שהיה לי כל הזמן. אני הייתי אז מאוד חזק בלימודים, ברמה שהדאיגה את המטפלת שלי. היא טענה שאני לומדת הרבה כדי לא לחשוב על החיים. נראה לי שהיא צדקה.

ככה סיימתי את התיכון, וככה לא יכולתי יותר להשאר בבית החולים, שהפך לסוג של בית שישי בשבילי. הוצאתי בחזרה לחיים האמיתיים, ובעצם יצאתי בחזרה לרחוב. בתקופה בה הסתובבתי הרבה, לפני שעברתי לגור אצל אותה חברה, הכרתי נער מקסים בגילי, והפכנו לממש צמד. תמיד דאגנו אחד לשנייה. בדיעבד, אני מבינה שממש הצלנו זה את זו. כשהייתי בבית החולים, הוא היה מגיע אליי בכל פעם שמותר היה לחברים לבקר. אני זוכרת שבהתחלה האחיות ממש לא אהבו שילד מהרחוב מגיע כל הזמן עם סקייטבורד אבל זה נפתר מאוד מהר. אני מאמינה שהמטפלת שלי הבינה כמה הוא חשוב בחיים שלי, והסבירה להן שחשוב שנשמור על קשר. כשיצאתי מבית החולים, כבר לא היה לי לאן ללכת. הסתובבתי שוב ברחוב ובלילות היינו ישנים, אותו ידיד ואני, באוהל בגן סאקר. את הימים שוב העברתי בעיקר בז'ראר בכר, בו הספרניות קיבלו אותי תמיד באהבה, ולפני הכניסה לבית החולים אפילו נתנו לי במתנה ספר.

חיי הרחוב לא הטיבו עמי והמשקל שוב ירד. אמנם כבר לא הייתי בבית החולים אבל הייתי מגיעה 3 פעמים בשבוע לשיחות. אחרי אחת הפגישות, המטפלת טילפנה לדודים שלי ואמרה להם שאני צריכה בית. אותם דודים רק חזרו לישראל, אחרי כמה שנים של שליחות בדרום אמריקה. דודה שלי הגיעה והיתה צריכה לחתום על אפוטרופוסות ועל התחייבות שאם המשקל שלי לא עולה, שולחים אותי למחלקה להפרעות אכילה בהדסה עין כרם. ככה יצא שעברתי לגור אצל הדודים שלי בגן יבנה, וזה בית מס' 7.

הלימודים האינטנסיביים שלי די הוכיחו את עצמם, ואחרי סיום הלימודים בבית הספר התחלתי בלימודים למסלול של עתודה טכנולוגית בהנדסת מכונות. למדתי בתל אביב והנסיעות היו לי מאוד קשות. מפה לשם, שוב הדודים התאגדו, ויחד שכרו עבורי חדר במועונות של אוניברסיטת תל אביב. זה היה בית מס' 8.

מהצבא שוחררתי (משקל) ממש עם סיום הלימודים, ואז התחלתי ללמוד לפסיכומטרי כי רציתי ללמוד מדעי התזונה באוניברסיטה. אז האנגלית והמתמטיקה שלי היו ברמה סבירה, והצלחתי להוציא ציון סביר עם פטור מלימודי אנגלית. המחסור בתעודת בגרות חייב אותי לעשות מכינה קדם אקדמית, ואז עברתי לשנה במעונות הסטודנטים בהר הצופים. גרתי שם שנה, וזה היה בית מס' 9.

שנה לאחר מכן עברתי למעונות הסטודנטים ברחובות, ושם גרתי עד שנת 2016, באותו חדר שהיה לגמרי בית מס' 10 שלי.  

 חשוב להסביר שמהרגע בו התחלתי את המכינה, קיבלתי מלגת מגורים ומחייה. אחרת לא הייתי מצליחה לשלם הכל וגם ללמוד.

לקראת סוף התואר השני, עברתי למכון הערבה בקיבוץ קטורה, ונשארתי שם במשך שנה כמתמחה. 

במקביל, הצלחתי להתקבל למשרה שמאוד רציתי באום, ואז עברתי לרומא לכמה חודשים. מפה לשם, ב-2018 עברתי לפריז כדי ללמוד לדוקטורט. גרתי במשך כמה חודשים ברובע ה-19 של העיר, עד שמצאתי חדר להשכרה בבית של צרפתיה בסאן מונדה (Saint-Mandé). אני מניחה שזה היה בית מספר 11.

לאחר הסגר הראשון, החלטתי לעזוב את פריז ועברתי לקמפוס אחר שנמצא בכפר קטן בשם Thiverval Grignon. שכרתי שם חדר במעונות עם עוד 3 דוקטורנטיות - צרפתיה, רוסיה וטוניסאית. היה לי מאוד טוב שם. הקמפוס עצמו היה ממוקם בתוך שמורת טבע שהיתה סגורה לציבור, והיה יער לא נגוע. בכל יום (!) הייתי עושה טיולים\ריצות ביער או הולכת לכייון השני, לכיוון השדות. הייתי שם במשך קצת יותר משנה, עד שסיימתי את הלימודים ועברתי לאוסטריה.

פטריה שמצאתי ביער שבקמפוס

הבית (מעונות) בו גרתי בצרפת

פינה בדונאו, שנמצאת בערך 7 ק"מ מהדירה בוינה. אני מאוד אוהבת להיות שם לבד בבקרים בקיץ

יום אחרי שיטפון, איפשהו ליד קיבוץ קטורה

הצד של השדות, ליד הכפר בו גרתי בצרפת

היער של הקמפוס

יחנוק המדבר (ותודה לעננת, מוטי וקנקן על הזיהוי) ליד קיבוץ קטורה

הקמפוס בצרפת, בחורף

אותו קמפוס, בתחילת הסתיו

עופר שנכנס למתחם המעבדות

חלקת יער פריזאית

החיים דינמיים

 אם את הפוסט הקודם כתבתי מתוך מצב של מצב רוח רע, אני כרגע שוב בנקודה ההתחלתית של אין לי מושג מה אני רוצה.

בצד היותר פשוט, סיפרתי שחבר שלי השתכנע לעזוב את וינה ולבוא איתי לגור באזור כפרי. מצאנו דירה נחמדה בSchlosspark של לקסנבורג (חלק מהארמון הוא דירות להשכרה), ונכנס אליה בראשון במרץ. זה סוג של קומבינה דרך המכון בו אני עושה את הפוסט כי בדרך כלל חוזה השכרה הוא לטווח הרבה יותר ארוך מ8 חודשים. אני ממש מחכה. המקום שורץ בהמוני איילים, ארנבים, סנאים והמוני ציפורים. כיוון שזה מקום מוגן (כלומר, אסור לצוד שם), החיות מסתובבות באופן די חופשי ולא נדיר לראות משפחות שלמות מטיילות להן בין העצים ומלחכות דשא. אני חוזרת בדיוק בעונה בה אירופה מתחילה להתחדש אחרי החורף (ראשונים מגיעים השום והבצל), וזה בעצם בדיוק מה שתככנתי מבחינת סינכרון עבודה~עונות השנה.

בנתיים, חבר שלי ואני מדברים כל יום. הוא רצה להגיע אבל כל פעם הטיסה שלו התבטלה. בסוף אמרתי לו שחבל להגיע כי אני גם ככה אוטוטו חוזרת. נראה שהוא מתגעגע אליי וקצת קשה לו הלבד הזה פתאום.

בגזרת העבודה, מאוד קשה לי להחליט. מבחינה מקצועית, כל החיצים מצביעים ישראל. אני מקבלת פה אפשרויות ויחס שמעולם לא קיבלתי בשום מקום. בעצם כאן אני אף אחד לא מתייחס אליי כאילו אני משהו לא בכיר מספיק. פעם ראשונה שאני בעמדה העליונה ויכולה קצת לנסות להשפיע. בשבועות האחרונים, לדוגמה, היו כמה ארועים שרק החוקרים הוזמנו אליהם. פשוט קראתי לכל המסטרנטים, שכבר התכוננו לשבת לאכול לבד במעבדה, לבוא וכשהם חששו אמרתי להם שהם חלק בלתי נפרד מהמחלקה ו"בואו". הם כולם הגיעו, אמנם היו קצת אאוטסיידרס, אבל עדיין מאוד שמחתי. שמעתי שכמה עובדות ותיקות מתמרמרות שלמה הסטודנטים שם, אבל אני חושבת באמת שאם יהיה שיח בין הסטודנטים לחוקרים, דברים ירגישו יותר טוב ויוכלו להשתפר. באירועים האלה גם ככה נשאר בסוף מלא אוכל, אז אם יישארו פחות כמה סנדביצים שיעלו עובש, זה אפילו יהיה מבורך. כשהייתי בצרפת, הסטודנטים לתארים מתקדמים תמיד הוזמנו לאירועים, גם רשמיים, וזה יצר תקשורת מאוד חיובית ולדעתי זה גם מה שמאפשר את הארגון הכל כך יעיל שיש שם (סיימתי דוקטורט ב3 שנים. בארץ, דבר זהה היה לוקח בסביבות ה5 שנים, לדעתי). פעם סיפרתי שהסטודנטים השתלטו על הקמפוס כמחאה על הרצון של האוניברסיטה למכור את השטח לחברה פרטית. באותה מחאה, החוקרים היו היחידים שהורשו להכנס לעבוד. 

השבוע גם התחיל שלב הJobtalk בגיוס חוקרים חדשים לשנה הבאה. זה בעצם בדיוק מה שאני עשיתי שנה שעברה, בדיוק בתקופה בה היה לי יובש כתיבה, רק שעכשיו אני בצד המקשיב והשואל. יצא שהגיע השבוע מועמד בדיוק בזמן שניתנה הרצאה של מועמדת אחרת. כל חברי הסגל היו חייבים להיות בהרצאה של אותה מועמדת ולא היה מי שיקבל את החדש. ראש המחלקה שאלה אותי אם אכפת לי לקבל אותו, כי אני בעצם היחידה פה שגם ככה לא תבין כמעט כלום מההרצאה (זו מחלקה מולטידיציפלינרית וכרגע אני היחידיה בלי רקע אמיתי במדעי החיים). לקחתי אותו לצהרים ואיכשהו היה לנו ממש כיף ביחד שלא שמנו לב שהזמן עובר והוא איחר בכמעט שעה לפגישה שתוכננה לו. מאוד התנצלתי אחר כך אבל מסתבר שהשארתי עליו רושם מעולה, וכולם שמחו שבחרו דווקא בי לעשות לו את קבלת הפנים.

לפני חודשיים בערך היתה לנו סוג של סדנה לחוקרים חדשים. סיפרו שם שבהתחלה מאוד קשה לגייס סטודנטים ושצריך להשקיע הרבה מאמצים בעניין. 

1. לפני חודש בערך פנתה אליי פרופסור מהאוניברסיטה וסיפרה לי שדוקטורנט במחלקה שלה  שאל אם הוא יכול לעשות איתי את התזה שלו. היא הכירה ביננו והבחור (בחור? הוא מבוגר ממני ב20 שנה לפחות) נראה מאוד רציני. אני לא יכולה עדיין להנחות דוקטורנטים, אז היא הציעה שננחה אותו ביחד, כשבפועל אני אנחה אותו, והיא תלווה אותי ותתן לי הדרכה שוטפת על איך להנחות סטודנטים. הסכמתי, וזה סטודנט א'. כדי שאוכל להנחות אותו כמו שצריך, לקחתי סדרה של קורסים אונליין בData storytelling ובניתי סוג של תרשים ברור שמסביר איך לקרוא מאמרים, איך לכתוב סקירת ספרות, איך לנסח שאלות מחקר ואיך לכתוב הצעת מחקר. שלחתי לאותו סטודנט, שהיה די מבולבל עם הנושא, שני שלבים מתוך התהליך, והוא מאוד הודה לי ואמר לי שההוראות מאוד ברורות ומאוד עוזרות לו, ושפעם ראשונה שהוא מרגיש שיש לו קצת סדר במה שצריך לעשות.

2. מדי תקופה מגיעים מממנים פוטנציאליים למחלקה ואנחנו נפגשים איתם ומציגים את עצמנו. כל מעבדה ("מרכז") מציגה את תחום המחקר שלה ופרייקטים שנעשים. במחלקה יש כרגע 2 אנשי סגל שגוייסו במסגרת מינוי משותף עם פקולטה אחרת, שזה בעצם אני ועוד מישהי, ולנו יש 2 דקות כל אחת כדי להציג את עצמנו ואת המחקר שלנו. סוג של Flashtalk. השבוע, הגיע המדען הראשי של משרד X עם הפמיליה. יצא לי בעבר סוג של לעבוד עם אותו מדען כי השתתפתי באיזה פרוייקט התמחות, ושובצתי לאותו משרד. מסתבר שמדען זכר אותי לטובה וכשבאתי להתחיל לדבר, הוא עצר אותי וסיפר לכולם שכבר עבדנו ביחד והיה מאוד נחמד ושהוא באמת שאל את עצמו לאן "נעלמתי". אז כמובן שלא נעלמתי, פשוט זו היתה תקופה שעבדתי בהתחלה בארגון ברומא, אחר כך קצת בערבה ואז עזבתי כדי לעשות את הדוקטורט והפוסט דוקטורט. אז היה נחמד ודי התלהבו ממה שאני מנסה לחקור. ככה יצא שבערך שעתיים אחרי אותו מפגש, קיבלתי מייל מלא מסמכים ממישהו שנכח באותה הרצאה, ובו נכתב שהוא דיבר עם הדיקן ובירר לגבי השלמת מסטר עם תזה, ושהוא רוצה לעשות את התזה שלו איתי. דיברנו אחר כך וראש המחלקה אמרה שהוא עושה רושם של אדם סופר רציני. הצעתי לו נושא מחקר שהוא שמח לקראתו וזהו. זה סטודנט ב'.

שני הסטודנטים האלה והעובדה שבכלל יכולים להיות לי סטודנטים ושאני פתאום לא סתם baby scientist, גורמים להטייה של המאזניים לגבי השארות בארץ.

3. בארגון בו אני עושה את הפוסט, יש תוכנית קיץ במסגרתה מגיעים דוקטורנטים מכל העולם כדי לבצע פרוייקט מחקר במשך 3 חודשים. בהתחלה מגיעות המון הצעות, שרובן נופלות ובסוף נשארים עד 50 דוקטורנטים שזוכים במלגה ומגיעים. מסתבר שאחת מההצעות שעלו שלב היא הצעה של דוקטורנט צרפתי שכתב שהוא רוצה לעבוד איתי. קיבלתי מייל מאחד מחברי הוועדה המסננת שהודיע לי על זה ושלח לי את ההצעה. חיפשתי את אותו בחור בגוגל, ומדובר בתותח שנראה לי יכול להנחות אותי הרבה יותר משאני יכולה להנחות אותו. ברור שהסכמתי! בקרוב אצור איתו קשר. הרעיון בתוכנית הזו היא שמוציאים יחד מאמר. ברור לי שאי אפשר לבנות פרוייקט שלם בזמן כל כך קצר, אז אחשוב עם אותו סטודנט ועם המנחה שלו איך אנחנו יכולים לשלב את מה שהוא כבר עושה. אני ממש מקווה שהסטודנט גם נחמד. ראיתי שהוא מסיים את הדוקטורט בינואר הקרוב. אם ילך טוב, אולי הוא ירצה להמשיך איתי גם שנה הבאה (באם לא תהיה לו בעיה לבוא לישראל\אוסטריה).

חצר ביתי החל מה-1/3/2024