הבוקר היתה הפגישה הראשונה עם הGBK. זו היתה רק שיחה קצרה שהמטרה שלה היתה לראות אם ניתן להגיע להסכמה בין הצדדים.
קודם כל, אני חייבת להדגיש כמה הטיפול בטראומה עזר לי. מהצד של המכון הגיעו רק היימן (L לשעבר) ועורכת הדין שלהם. אם לפני חצי שנה הייתי רואה את היימן, ככל הנראה שהייתי מתמלאת בגעגועים. הפעם, ראיתי אותה מרחוק ופשוט לא רציתי לראות אותה. כשהיא אמרה לי שלום הרגשתי ממש תיעוב. עם הדיון, הרגש השלילי התמתן ובסוף חייכתי אליה ואמרתי שלום מנומס. אפס רגש.
אני הייתי עם יערה וקבענו שלא אדבר בכלל, אלא אם ממש צריך. החשש העיקרי שלה היה שאהיה ריגשי, מה שבסוף לא קרה. הצגנו את הנקודות שאנחנו רוצות כדי להגיע לגישור למרות שברור היה שהמכון לא יסכימו. זה נראה לי הזמן להגיד כמה מזל יש לי שיערה החליטה לתמוך בי. בלעדיה הייתי נותרת לגמרי לבד, ללא ייצוג, ללא שמץ של איך להגיד, מה להגיד, מתי להגיד. פשוט הייתי מחוסלת. וזה גם מה שהמכון ציפו.
בסופו של דבר הלך די טוב. בעיקר שמתי לב כמה הטיפול בטראומה כל כך עזר לי להתמודד עם המפגש עם היימן. בשנייה הראשונה שראיתי אותה, הרגשתי ממש סלידה, או אפילו גועל. כשהיא דיברה בדיון זה התחלף לאט לאט בסוג של רחמים - זו פשוט אישה רעה. הצורה שהיא מדברת, איך שהיא מדברת עליי, כאילו אני סוג של חפץ. כשהסתכלתי על יערה, קלטתי איך שהיא בהלם מהצורה שהיא דיברה עליי. בשניה הראשונה שיצאנו היא אמרה "This blondie woman. She is so... (silence. thinking. then mumbling) Ungustl"
--------------------------------------------------
את החלק עד כאן כתבתי לפני כחודש. התחלתי פוסט ופשוט לא סיימתי אותו.
בעוד שבוע בדיוק ייערך הדיון הגדול.
מהצד של המכון יהיה ראש המכון, היימן (כנאשמים עיקריים), סגנית ראש המכון, ראש וועדת האתיקה והפרופסור הישראלית שגם הותקפה אבל זכתה להגנה של הנהלת המכון.
מהצד שלי יהיו אני ויערה. העדים הם S, J ולא ברור לי כרגע מי עוד. מנהל המכון דאג לאיים על העדים ו"ייעץ" להם לא להשתתף. כמובן שזה לא חוקי, וכמובן שיערה כבר דיווחה על זה לוועדה השופטת. אחד מהעדים הכי חשובים - מי שהיה המנחה שלי, והוא גם בעיקר חוקר מאוד נחשב - גם הודיע ש"לא מסתדר לו". אני ממש מקווה שJ יצליח לשכנע אותו כן להשתתף, כי ברור שגם הוא חושש.
עורכת הדין הגרמניה שסיפרתי עליה תצטרף כמומחית לאנטישמיות. בתכלס, היא עורכת דין עם רשיון לא אוסטרי, ככה שהנוכחות שלה הולכת מאוד לעזור. היא כבר הכינה שאלות לכל אחד מהעדים והנוכחים ומבחינתה, כל עוד הוועדה השופטת לא תהיה מוטה (ומאוד יתכן שהם כן מוטים), אנחנו אמורים לנצח.
נקווה לטוב.
------------------------------------------------
עדיין לא קיבלתי תשובות מאף אחת מהקרנות שניגשתי אליהן. קיבלתי כמובן את הדחייה מהERC, אבל יש עוד כמה קרנות שעדיין לא החזירו תשובה.
מה שכן קיבלתי הוא פניה ממכון מחקר אוסטרי שמתעניין במודל שלי. סיפרתי על זה שפתחתי אתר אינטרנט (היחיד בעולם שהוא בחינם) שמעדכן תחזיות מחירים לסחורות חקלאיות עד שנה קדימה וגם מסביר גרפית מה עומד מאחורי כל תחזית. לפני בערך חודש קראו לי לאותו מכון כדי לעזור עם ראיון לערוץ הטלויזיה הלאומי. כמובן שאני לא התראיינתי אבל הוספתי הערות והסברתי מה יכול לקרות למחירי המזון באוסטריה ובעולם בשנה הקרובה, ובחודשים הקרובים. מסתבר שזה היה די מוצלח, אז שני דברים:
1. בנתיים, עד שאקבל מימון למחקר שלי, אעבוד באותו מכון מחקר. הם הקצו לי בנתים 15000 יורו כדי לעבוד על המודל שלי.
2. במקביל, אשתלב בפרוייקטים שלהם וככה המודל שלי ישולב גם בפרוייקטים קיימים ובתוכנית המחקר הכללית של המכון.
ובונוס נוסף: משרד התפוצות נתן לי תרומה של 50000 שקל לביצוע מחקר (כל מחקר שבא לי) כסוג של מלגה למלחמה באנטישמיות. אני עדיין חושבת בראש איך להודות להם על זה. ללא ספק אני צריכה להודות, כי זה ממש לא מובן מאליו שהחליטו לתת לי כסף פשוט כדי לתמוך בשיקום הקריירה שלי.
במהלך כל השנתיים האלה, ובעיקר כי לא ממש היה לי איך באמת להתקדם בכל מישור שהוא לא חינמי, כתבתי ספר שלם. אני ממש מקווה שאצליח לפרסם אותו עם הוצאה מוכרת, כי זה לגמרי יכול לפצות על השנתיים האלה. את זה אוכל לממן עם כספי התרומה.
ובלב כבד אני חייבת להתפטר מהמשרה שלי בארץ. עדיין לא עשיתי את זה ואני גם יודעת כמה המשרה הזו חשובה לעתיד שלי. מצד שני, האני אני אני הלא מקצועי כל כך לא רוצה להיות בסביבה הזו שכל כך לא אמפתית אליי. חוץ מזה שלא הכי קורץ לי לחזור למדינה שכל כמה חודשים נכנסת למלחמה ובין לבין עסוקה במתחים.
כבר דיברתי עם ראש בית ספר 1 ואמרתי לה שאני חושבת להתפטר. אני עדיין מחכה עם עצמי ונותנת לעצמי כמה ימים לחשוב אבל אחליט ממש בקרוב. אני חייבת להודות שאני עדיין לא שלמה עם ההחלטה. עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה לי שאתייעץ עם מישהו שהיה פרופסור שלי בתואר 1+2, ואחר כך המליץ עליי למשרה. יש לי הרגשה שהוא יתן לי חוות דעת הכי אמיתית.
----------------------------------------------------
במרץ האחרון הודעתי לפסיכולוגית שלי שאני מסיימת את הטיפול. מה שקרה הוא שהיא לא רצתה לתת לי מכתב שיעיד על כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות, ואני צריכה מכתב כזה בשביל להוכיח נזק. אמרתי לה שזו כבר פעם שניה שהיא נעלמת בדיוק כשאני צריכה אותה, ואני צריכה פסיכולוגית שתרצה לעזור לי ולא אחת שתברח בכל פעם שזה נעשה חשוב. ואז לפני כמה שבועות היא יצרה איתי קשר ואמרה לי שהיא כתבה את המכתב. היא ביקשה שאגיע לקליניקה שלה למחרת ואמרה לי ששבוע הבא היא תעבור ניתוח. כשהגעתי אליה היא חבשה סוג של בנדנה על הראש, ומיד הבנתי באיזה ניתוח מדובר. ממש ניסיתי שלא לבכות אבל זה היה כל כך קשה. היא הראתה לי את המכתב ואמרה לי שהיא ממש לא רצתה לכתוב אותו כי היא, בתור פסיכולוגית, חייבת לדווח על הכל, ולא רק על מה שרלוונטי לנושא. היא אמרה לי שזו הסיבה שהיא אמרה לי לבקש מכתב מפסיכיאטר\ית - פסיכיאטרים יכולים לכתוב מכתב ממוקד בלי לחשוף מה שלא צריך לחשוף. אז היא כתבה מכתב מאוד ארוך והסבירה לי איך להשתמש בו. היא הראתה לי שאת מה שרלוונטי היא ריכזה בעמוד אחד ואת כל שאר הדברים - אלה שאני לא רוצה לחשוף - היא כתבה בעמודים נפרדים. היא הנחתה אותי לצלם את המכתב ולתת רק את אותו עמוד רלוונטי, שבו היא גם חתמה. בזמן שהיא דיברה לא יכולתי להוציא הגה. היה לי כל כך קשה לראות אותה. כשהיא סיימה לדבר, היא אמרה שאני מאוד חשובה לה וחיבקה אותי. ברגע הזה כבר לא יכולתי לעצור את עצמי והבכי ממש פרץ ממני. שאלתי אם אוכל לבקר אותה, והיא אמרה שכן. בסופו של דבר עדיין לא יצא לי לבקר אותה. אחרי הניתוח היא היתה מאוד חלשה, והיא עדיין חלשה. אני ממש מקווה שזה יהיה בסדר... שקלתי ברצינות להתקשר לבית החולים ולבקר אותה בהפתעה, אבל הבנתי מהר מאוד שזה ממש לא בסדר לעשות דבר כזה. אם היא היתה רוצה שאגיע, היא היתה אומרת לי בעצמה.
