אני מנסה להזכר בנסיעות הראשונות שלי לחו"ל. כשגרתי בארץ, לא טסתי לעתים קרובות. אם נסעתי לבד, לקחתי מונית שירות לשדה ובחזרה ואם נסעתי דרך המלגה של החרדים, הייתי נוסעת עם חברה שאבא שלה הקפיץ אותנו לשדה ברכב.
הפעם הראשונה שאספו אותי מהשדה בחו"ל היתה כשהתחלתי לעבוד באו"ם ואשתו של הבוס שלי באה לשדה וחנתה ממש בכניסה לטרמינל, פשוט כי היה להם אישור של דיפלומט. כשהעירו לה על זה, היא העמידה פנים שהיא לא ידעה שזה אסור. זו זכורה לי בעיקר כחוויה מאוד מצחיקה. בכלל, היה לי כיף שם.
כשעזבתי ללמוד בצרפת, חבר שלי של אז הגיע לאסוף אותי מהדירה בה עשיתי סאבלט (הייתי צריכה לפנות את הדירה כמה שבועות לפני מועד העזיבה) ועשינו פיקניק עם הגלידה האהובה עליי לפני שנסענו לשדה. בשדה עצמו, חיכתה גם חברה שלי עם הכלבה שלה ושלושתם ליוו אותי ממש עד המבדק הבטחוני.
מאז, בכל פעם שנסעתי לשדה או ממנו, התכנון המקורי הוא פשוט לקחת רכבת. איכשהו יוצא שזה לא באמת יוצא.
כשעזבתי את צרפת, חבר טוב שלי הקפיץ אותי לשדה. גם אז עשינו יחד ארוחת בוקר וניסינו לנצל את הרגעים האחרונים כמה שיותר. בעקרון גם אז, הייתי צריכה לפנות את החדר במעונות מיד לאחר ההגנה על התזה, אז גרתי איתו למשך חודש וקצת. היה לנו כל כך כיף ביחד.
מאז שהגעתי לאוסטריה, בכל פעם שטסתי, S היה מקפיץ אותי לשדה. הכרנו ממש כמה שבועות אחרי שהגעתי ולמרות שבאמת היינו ביחד רק המון חודשים לאחר מכן, הוא תמיד הציע להקפיץ אותי. אני לא בטוחה ב100%, אבל נראה לי שהוא חיכה לי אחר כך בשדה. כשאני מגיעה למדינת היעד, אני בדרך כלל לוקחת רכבת או אוטובוס. S מגיע לאסוף אותי אפילו מתחנת הרכבת, וזה יוצר לא פעם סיטואציות מצחיקות. אני תמיד לוקחת איתי את האופנים וקרו כמה פעמים שהוא הגיע לתחנה, נפגשנו, ונסענו בנפרד.
כשS נוסע לשדה וממנו, תמיד יש מונית שבאה לאסוף אותו. פעם אחת הגעתי בעצמי לחכות לו בשדה ואחר כך העמסנו את האופנים שלי על המונית.
יצא לי לבקר כמה פעמים בצרפת ותמיד בסוף ידיד טוב מקפיץ אותי לשדה. בעקרון, זה לא בעיה להגיע לבד, אבל זה נותן לנו עוד זמן ביחד. בביקור האחרון שלי, פגשתי בשדה מישהו מאוד נחמד שבמקרה החנה את הרכב בחניון של השדה. הוא הקפיץ אותי עד למקום בו התאכסנתי (זה היה בבורדו), ומאז נשארנו ידידים.
כשטסתי לפני חודשים למרוקו, חיכה לי נהג מונית עם שלט עם השם שלי ומיד גם שאל אם אני רוצה לאכול ולשתות. מסתבר שאין במרוקו תחבורה ציבורית נורמלית, אז מארגני הכנס אירגנו לי מונית בנסיעה של כמעט 4 שעות לכל כיוון.
היתה לי פעם אחת חוויה טראומטית, כשנסעתי ביורוסטאר מלונדון לפריז. בגבול בין בריטניה לצרפת עלו שלוש שוטרות של משטרת הגבולות הצרפתית והחליטו משום מה לחפש עליי סמים. כמובן ששיתפתי פעולה ועניתי נימוס על כל השאלות אבל בשלב מסויים, ובאמת לא ברור לי למה, אחת מהן הפכה לממש אגרסיבית. היא פירקה לי את כל התיק (היה לי תיק טראקים והיא הוציאה את כל הריפוד הפנימי והברזלים שמחזקים את הגב) ושברה לי את כל האוכל. בשלב הזה התחלתי לבכות ושאלתי אותה למה היא נטפלת אליי מכל הנוסעים. אני לא באמת יודעת מה היה הסיפור אבל אז שתי השוטרות האחרות פשוט משכו אותה מאחור כדי שתפסיק להציק לי, ואני נותרתי במקום שלי המומה ובוכה. בתחנת הרכבת אותה שוטרת ראתה אותי ביציאה ושאלה אם אני בסדר. ראו שהיא מתחרטת. כשהגעתי לפריז, התחלתי שוב לבכות ברגע שראיתי את חברים שלי.
בפעם האחרונה שביקרתי בישראל, נחתתי אחרי הרכבת האחרונה והייתי צריכה לקחת מונית לתל אביב. הנהג עקץ אותי. הנסיעה עלתה 200 שקל (לא ידעתי כמה זה אמור לעלות והכבישים היו ריקים) ורק אחרי שירדתי, שמתי לב שהוא נתן לי קבלה של 2 ש"ח. זו היתה חתיכת כאפה של ברוכה הבאה.
נכתב עבור השרביט החם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה