זה מוזר שכאילו הכל קורה, אני רוצה לעדכן אבל גם יש בי סוג של פחד שאחשף. איכשהו הפחד להחשף גובר אצלי, למרות שכלום מזה לא מפורסם.
הGBK היו מאוד מהירים ויצרו קשר עם המכון תוך ימים ספורים. מפלגת הירוקים שלחו את הParlamentarische Anfrage באמצע יולי ובלי שום רעש תקשורתי. מה שכן, קיוויתי כן לדבר איתם, אז הלכתי עצמאית למטה שלהם ומסרתי את המכתב שכולל את כל הפרטים. במקביל, שלחתי אימייל למישהו שמכיר מישהו. זה לא עזר. הם בכל מקרה רצו לכתוב רק פרטים שכבר פורסמו. מה שכן, הAnfrage באמת נכתב בצורה מעולה. הם כתבו אותו עליי אישית, וזה בטוח ישפיע לטובה על הטיפול במקרה שלי.
ביום שני האחרון קיבלתי טלפון מהמזכירה של שרת המדע, שאליה נשלח אותו מסמך של הירוקים. פה, משרד המדע הוא גם זה שמרכז את הGBK. בקיצור, השרה כחליטה לטפל במקרה שלי באופן אישי.
חוץ מזה, אקבל תמיכה מעורכת דין גרמניה שמומחית בדיסקרמינציה ואלימות על רקע גזעני, ושעובדת עבור ארגון שמסייע לנפגעי אנטישמיות. היא תעזור לי כמובן באופן פרטי כי לארגון עצמו אסור להכנס למערכת משפט שונה מזו שהוא כפוף לה.
חוקר מאחד היותר בכירים מהמכון אמר שהוא יעיד עבורי. זה משהו ענק מבחינתי, כי ברור לי שהמכון יאשימו את איכות העבודה הגרועה שלי בסיבה לכל העניין. תמיכה ממנו לגמרי תציל אותי מהפן הזה.
העיתונאי מהעיתון הגרמני נעלם.
שבוע שעבר יצרו איתי קשר שני עיתונאים מעיתון אוסטרי. הם ביקשו ממני לספר את כל הסיפור של הPolicy Brief בחמש דקות. סירבתי. הם ניסו ללחוץ עליי דרך זה שהם כבר דיברו עם מנהל המכון, והוא סיפר להם הכל. אמרתי להם שהסיפור שלי הוא הרבה יותר מאותו פוליסי בריף ולא אכפת לי מה אותו מנהל סיפר להם, אני לא מתמצתת את זה לחמש דקות. אמרתי להם שמבחינתו אני Too young to be hurt, אז ברור שכל הסיפור נראה לו לא חשוב. בסוף סיכמנו שאני שולחת להם שני מכתבים--אחד ששלחתי לGBK ועוד אחד שנשלח על ידי שני חוקרים לNSF, כתלונה לפגיעה בזכויות אדם (הם דחו את התלונה כי הפגיעה לא נעשתה על אדמת ארה"ב, אבל המכתב כתוב טוב)--ואז, אם הם חושבים שהסיפור קצת יותר גדול מאותו פרסום והם מתחייבים לא להעלם, אסכים לדבר ולמסור מידע. הם חזרו אליי אחרי יומיים ואמרו שהם לא ידעו עד כמה הסיפור מורכב. הם ביקשו שאגיד להם מתי אני פנויה, כי הם רוצים להגיע אליי ולראות את כל הטפסים (צילומי מסך, תמונות, מסמכים) שמוזכרים. בנתיים, הם פרסמו כתבה סופר קוטלת על אותו מנהל מכון, ויש לי סוג של תחושה שזה איכשהו קשור למה שהם קראו דרכי. הקטע המצחיק הוא שהם כתבו שכל המידע נמסר על ידי גורם שמעדיף להשאר אנונימי. הגורם הזה הוא S.
ואם כבר S, השבוע הוא התפטר והסביר שסיבת ההתפטרות היא כל מה שהם עושים לי. מנהל המכון ניסה לשכנע אותו להשאר והציע לו משרה כמנהל תוכנית (השכר מתחיל מ130000 יורו בשנה, פטור ממס), אבל סורב. מנהל משאבי אנוש ניסה את טקטיקת הרגשי ואמר לו שהתמיכה שלו בי גורמת לפגיעה בחוקרים צעירים (מהבחינה שהם מועסקים על ידי המכון, ואני פוגעת במכון). ברור. הוא ישאר שם עד סוף אוגוסט ואז יתחיל משרה במכון מחקר כלכלי בוינה. אני קצת חוששת שהוא לא יהנה שם. המכון אליו הוא עובר הוא מאוד אוסטרי. הם מאוד רצו אותו והציעו לו שכר שעולה על זה שהוא קיבל מהמכון, אחרי ניכוי מס (שנינו עכשיו משלמים מס) אבל יש לי מין תחושה שהעבודה שם לא תאתגר אותו. אמרתי לו שלדעתי יותר חשוב שהוא יעבוד במקום שיהיה הכי נכון מבחינה מקצועית. זה לא כאילו שאנחנו עניים או שנהפוך לעניים, וזה גם לא כאילו שיש לנו 8 ילדים, שאנחנו באמת צריכים את השכר שהוא יקבל. אבל מבחינתו השכר מאוד חשוב אז אני לפחות חושבת על זה שהוא לא ייאלץ כל יום לנסוע מחוץ לעיר ושחדר הכושר שלו נמצא ממש ליד המשרד החדש.
הייתי כמה ימים בגראנד קנריה והרגיש כמו להיות באילת. המלון היה מפוצץ ובכנות, לא ברור לי למה ללכת לשם בקיץ. היו שם המוני צרפתים עם מבטא מרסאיי כבד, שבילו את רוב הזמן בשמש או בבריכה, והרבה מאוד גרמנים (מגרמניה עצמה, נראה לי מהאזור המערבי) וספרדים, מין הסתם. בכל מקרה, אני הייתי שם לכנס. הייתי מאוד מאוכזבת שלא קיבלתי שום הערה בונה. בכלל, אחרי ההצגה, קיבלתי רק שאלה אחת ואפילו לא משהו שגרם לי לחשוב או להרהר. באמת שהייתי מאוכזבת. אבל למחרת בבוקר ניגש אליי אחד המשתתפים היותר מבוגרים ואמר לי שההרצאה שלי, והעבודה בכלל, יוצאות מין הכלל. הוא הסתכל על העמוד שלי באוניברסיטה וקרא את מה שאני עושה; שאני מביאה משהו חדש ושרואים שאני אוהבת ומאמינה במה שאני עושה. מסתבר שהוא פרופסור באוניברסיטת הרווארד שעוד שניה יוצא לפנסיה. הוא טוען שאני בדיוק מה שהם מחפשים אבל, וזה אבל מאוד חשוב, אין לי מספיק פרסומים. הוא אמר שהוא רוצה לעזור לי. אנחנו נשמור על קשר והוא ינסה לתת לי פידבק על המאמרים שלי, כדי שיהיה לי קל יותר להתקבל לפרסום. הקטע הזה מאוד החמיא לי ובקרוב אשלח לו את הגרסה החדשה שלי למאמר ששלחתי שנה שעברה לפרסום.
ועכשיו, עניין הפרסומים. זה באמת עקב אכילס אצלי. אני לא מצליחה לגמרי להבין למה, אבל המאמרים שלי פשוט נדחים מכל הז'ורנלים הטובים (קוראים לזה אצלנו Star List Journals). אני יכולה כמובן לפרסם בז'ורנלים בינוניים אבל, למען עתידי המקצועי, כדאי מאוד שיהיו לי פרסומים נחשבים. מצד שני, השארות במצב הקיים לא מקדמת אותי לשום מקום. זה נורא מבאס. וכבדרך אגב, הגשתי מועמדות לשתי משרות חוקר ומשתיהן נדחתי.
לפני כמה ימים יצרה איתי קשר עיתונאית מעיתון פורטוגזי ושאלה אותי, כחוקרת, על המצב בעזה. השאלות היו הזויות:
1. Can we say that hunger in Gaza is no longer a collateral consequence of the conflict — is it actually being used as a weapon of war?2.
Are the
figures for hunger and malnutrition in the enclave likely to be even higher
than those documented?
התלבטתי אם לענות לה. מצד אחד, אלה שאלות פרובוקטיביות שאין להן שום קשר למה שאני עושה או למדע בכלל. מצד שני, אם אצליח לתת תשובה טובה, זה יכול לבוא לטובתי בכל הסיפור עם המכון. כמובן שגם היה בי סוג של חשש שהיא כתבה דווקא לי כי היא קיוותה לקבל את התגובה של הציונית שמכחישה כל מציאות או, לחלופין, של ישראלית שתדבר נגד המדינה ממנה היא מגיעה.
בסוף עניתי לה:
Your questions touch upon political issues that lie beyond the scope of my empirical study and cannot be directly informed by my research. My work specifically investigates how the ongoing conflict, has influenced food price dynamics in the Gaza Strip. Making use of a rigorous statistical analysis, we find.....עדכון 5/8/25: העיתונאית ציטטה אותי וכתבה באמת מה שאמרתי לה. נראה שאין לה מושג שאני ישראלית, והיא באמת ובתמים פנתה אליי כי היא ראתה שאני חוקרת את הנושא. מבחינה הכי רציונלית, ברור לי שזה מעולה לי, גם מבחינת האוניברסיטה החדשה וגם מבחינת המעמד שלי בכל הקייס עם המכון (טענו שאני מקדמת פרופגנדה פרו ממשלת ישראל במחקר שלי). מבחינה יותר עמוקה, אני מבינה עד כמה אני עדיין בטראומה מכל הסיטואציה. עד כמה אני חוששת שיקשרו בין מה שאני עושה למדינה בה נולדתי.
עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני נזכרת שבכנס הכרתי בחור גרמני מאוד נחמד. בפעם הראשונה שדיברנו, הוא שאל אותי אחרי כמה דקות אם אני מישראל. מסתבר שהוא ביקר שנה שעברה בישראל ופגש כמה אנשים עם שם משפחה כמו שלי. כשדיברנו שוב, יצא שסיפרתי לו את העניין עם כל מה שקרה במכון. אז הוא אמר לי שהוא שם לב שברגע שהוא שאל אם אני מישראל, המבט שלי השתנה והפך מנינוח למאוד מפוחד, ושעכשיו הוא מבין למה.
זה בהחלט עניין לעבוד עליו עם הפסיכולוגית...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה