סיכום חופשה

 החופשה עברה בדיוק כמו שצריך. התכנון המקורי היה ראשון עד רביעי בערב אבל בסוף הייתי חייבת להיות בוינה ברביעי  בבוקר, אז קיצצנו יום. הערה קטנה לפני שאני ממשיכה, מעכשיו אקרא לחבר שלי S. כנראה אצטרך גם לפתוח מילון, כמו שאמפי עשתה

למורת רוחו של S, יצאנו בראשון לפני 6 בבוקר ("זו חופשת החופש שלי!") ועשינו צ'ק אין מוקדם עם ארוחת בוקר במלון. מיד אחר כך יצאתי לכיוון ההרים וS הלך לחדר או אולי נשאר לעבוד בלובי. כאן כדאי לציין שאני באמת הייתי אחרי שנה מסוייטת. הייתי חייבת להתנתק ולא לקחתי איתי כלום, אפילו לא סים קארד. S, שלא ממש בעניין של פעילויות חוץ, מאוד נהנה מלקרוא בחדשות בטאבלט ולעבוד ברוגע בלובי. בכוונה לקחנו ימים בהם אין חופש, והמלון באמת היה כמעט ריק. כשרק הגענו, המוני אנשים עשו צ'ק אאוט. המלון הוא רשת של מלונות "ספורט" זולים יחסית שממוקמים תמיד בקרבת אתרי סקי, מסלולי רכיבה או מסלולי טיולים. הפעם ההינו באוסטריה העליונה, בעיירת כפר שנקראת Hinterstoder, ממש 300 מטר מרכבל שעולה לראש ההר.

אז אני יצאתי לכיוון ההרים וטיפסתי במסלול של 11 ק"מ בעלייה כוללת של 1400 מטר (1990 מטר גובה), ונהנתי מכל דקה. המסלול לא היה קשה במיוחד--הקרקע היתה יבשה ויכולתי לטפס לפי עקבות בעלי החיים--אבל האורך הכולל והשיפוע הפכו את העניין למאוד מעייף. עד לאמצע הדרך הייתי צריכה לתמרון בין שטחים שנסגרו עבור פרות בעיקר (לאחר עונת הסקי, ממלאים את המדרון בבעלי חיים שילכחו את העשבים) אבל, ככל שעליתי, זה הלך והתמעט. 

אחר הצהרים הגעתי לראש ההר תשושה ומיוזעת. דבר ראשון שעשיתי היה להכנס לבית קפה (Alm?), לשתות ולשטוף את עצמי במים קרים. אחרי כמה דקות ראיתי את S והצטרפתי אליו.כמובן שבשלב הזה גוועתי ברעב. אכלתי, שתיתי, הוא נשנש והסתובבנו קצת בין הפרות ושלטי ההסברה באזור. קטע מצחיק היה שפתאום שמתי לב שעל כמה מהעגלות יש שלט Mengele. חיפוש זריז בויקיפדיה העלה שלאבא של יוזף מנגלה (כן, כן, אותו רופא ואנטרופולוג נאצי) היתה חברה לייצור מכונות חקלאיות. אחר כך חזרנו למלון ברכבל ואני הלכתי "לנוח" קצת בחדר כושר. כשירדה קצת השמש יצאתי לסיבוב עם האופניים. התכנון היה לרכב בסביבות ה15 ק"מ אבל הייתי כל כך מותשת שחזרתי אחרי הרבה פחות. באמצע גם התחיל לרדת גשם, וזה הפך את העניין לכיף ומרענן. אז אכלנו ארוחת ערב במלון ובעיקר התלהבנו מהברקים שהגיעו מכיוון ההרים המושלגים.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לטיול לפני ארוחת הבוקר. הפעם הלכתי במסלול פחות פראי (הכל היה רטוב) ובעיקר ראיתי צמחים ובקתות במקומיות. כשחזרתי S כבר ישב עם ארוחת בוקר. אני חייבת להגיד שאני ממש אוהבת את ארוחת הבוקר של המלון הזה. אני תמיד מתחילה בקפה ואז לוקחת צלחת מלאה במלפפון ועוד צלחת עם חביתה שאני מכינה מחלבוני ביצה ופטריות שמפיניון. אחר כך אני לוקחת עוד ביצים רכות (כן, אני אוהבת ביצים 😉). בסוף אני גם שואלת אם אפשר לקחת קצת אוכל ולמרות שאסור, אני תמיד נענית בחיוב. אז לקחתי איתי 2 תפוחים ועוד 6 ביצים קשות ויצאתי שוב לכיוון ההרים. 

הפעם ההליכה היתה קשה יותר. האדמה היתה רטובה והטיפוס היה קשה יותר. משום מה, יש לי הרגשה שגם נקודת ההתחלה שלי היתה יותר עייפה. התכנון שלי היה לטפס על לנקודה של הרכבל הראשון ולרדת במסלול מעגלי (הרכבל פועל רק בסופי שבוע) אבל כשהגעתי לנקודת הרכבל הייתי ממש מותשת. נחתי שם קצת אבל בשלב כלשהו הבנתי שעדיף להתקשר לS שיבוא לאסוף אותי, וכך היה. בעקרון, נהיגה בכבישים האלה היא סיפור די יקר אבל חלק מההטבות של מי שישן באזור הוא כרטיס שמאפשר כניסה חינם לכל מיני אתרים וגם מספק פטור מאותה אגרה. הוא הגיע לשם תוך בערך חצי שעה, מצוייד בגרביים ונעליים יבשות ואפילו ז'קט. לא ברור איך, אבל הטיפוס באותו יום באמת שלקח לי הרבה זמן. כשהגענו למטה כבר היה כמעט 17. קנינו קצת אוכל בסופר ואכלתי קצת לפני ארוחת הערב.

קטע שהיה ממש נחמד באותו יום היא העובדה שהיו המון תותים בכל האזורים הנמוכים יחסית של ההר. זו עכשיו העונה והתותים מאוד מתוקים וטעימים.

למחרת על הבוקר יצאתי לסיבוב על גדות הנחל לפני ארוחת הבוקר. כל הדברים שלי כבר היו ארוזים, ככה שלא הייתי צריכה לדאוג. כמו ביום הקודם, כשחזרתי S כבר היה ישוב ואני הצטרפתי אליו עם ארוחת הבוקר הענקית הרגילה שלי. באיזשהו שלב הוא היה צריך לעלות לחדר לארגן את הדברים ולנוח (עשינו צ'ק אאוט מאוחר), ואני יצאתי לטיול עם האופניים. חזרתי אחרי בערך שעתיים מותשת (אוסטריה העליונה=המון הרים) ומרוצה. לקחתי את האופניים שלי לעמדת האופניים של המלון כדי לחזק, לשמן ובעיקר להתלהב מהם. אחד העובדים במלון גם התלהב מהאופניים שלי ונתן לי עצות איך לטפל בהם. כשעשינו את הצ'ק אאוט, העובדת בקבלה היתה סופר נחמדה. סיפרנו לה שזו חופשת החופש שלי (Freiheiturlaub) אחרי שנה בה לא היה לי חופש בכלל. כמובן שהיא לא הבינה על מה אנחנו מדברים אבל היא הבינה שזה משהו מיוחד. התכנון המקורי היה לעשות באותו יום טיול בפארק הלאומי אבל באמת שכבר הייתי סופר מותשת. פשוט חזרנו לוינה.

קצת תמונות:

ברק בהרים

תותים

---------------------------------

אתמול דיברתי שיחה ראשונה עם עיתונאי גרמני שיצר קשר בעקבות הכתבה שהתפרסמה לפני חודשיים. גם הוא רוצה לסקר את הסיפור, אבל באופן שישים יותר דגש על מנהל המכון (גרמני ודמות ידועה בגרמניה), כזה שאחראי על כל המחדל מלכתחילה. משהו מוזר שקרה, ורק היום הבנתי מאיפה זה מגיע, היה כשהוא התחיל את השיחה בזה שהוא מצטער על כל מה שקורה בישראל עם איראן. התגובה המיידית שלי, ובדיעבד אני מתחרטת, היתה שאני לא גרה שם הרבה זמן ואין לי שום קשר לזה. אני מבינה עכשיו שממש כמו שניתקתי את עצמי רגשית מכל מה שקשור להורים שלי, שכל כך פגעו בי במהלך הרבה שנים, ניתקתי את עצמי רגשית מכל מה שקשור לישראל. כמובן שדיברתי עם חברים ועם אח שלי אבל מרגיש לי כאילו אלה חדשות רחוקות.

לפני יומיים מנהל המכון ראה את S (עדיין עובד שם) ואמר לו שהוא רוצה לדבר איתי. אמרתי לו שימסור לו שאם הוא רוצה לדבר איתי, הוא יודע איך ליצור קשר. הפעם, בהנחה שהוא באמת רוצה לדבר וזו לא L שהכריחה אותו בעקבות השיחה ביננו, אני אגיד לו שהוא יכול לבוא אליי, השיחה תהיה מוקלטת ואגיע בליווי של אדם מנוסה ובכיר. הYou are too young to be hurt לא יקרה שוב או, אם יקרה, יהיה מוקלט. בכל אופן, הוא עדיין לא יצר קשר וגם לא המזכירה שלו (אתמול היה חג).

הערב יש לי ארוחת ערב עם עוד מישהי שפנתה אליי בעקבות הכתבה. היא עבדה פעם במכון ומומחית בדיני עבודה. היא רוצה לעזור לי. היא נראית ממש נחמדה.