פעם היה לי פחד החמצה. תמיד היה חשוב לי להיות בכל זמן ובכל מקום.
בשנים האחרונות זה נעלם, פשוט כי הבנתי שזה פוגע בי. יש לי סדר עדיפויות מאוד ברור ומה שקורה בחוץ לא אמור להשפיע עליי. אני לא אומרת שלא אכפת לי מכלום, אבל למדתי שכדאי להתרכז בעיקר, ללמוד מהבחוץ אבל לא לנסות להספיק הכל, פשוט כי אז אני לא מצליחה להספיק בכלל.
הטלפון שלי כל הזמן על מצב שקט, כדי שאוכל להתרכז. בטיולים הוא משמש כמצלמה וGPS בלבד (מצב טיסה) ובכללי, אין לי פייסבוק, וואטסאפ או כל מיני רשתות חברתיות שעלולות להראות לי מציאות מדומה או להפר את מעט הריכוז שאני כן מצליחה לבנות. היה לי פעם אבל הבנתי שזה פוגע בי, גם מבחינת תפקוד וגם ברמה הנפשית.
עם חברים אני שומרת על קשר דרך סקייפ\גוגל meets ודומיהם. כלומר אמצעים שלא יחשפו אותי לאינספור הסחות. אם יש משהו שמעניין אותי, אני מקבלת עליו התראות דרך ניוזלטר.
את כל השיחות וההודעות אני מקבלת בערב, אחרי שסיימתי, או בזמן הפסקה. טוב לי ככה ומי שלא מתאים לו, שיתמודד. כנ"ל לגבי אירועים. פעם הייתי קופצת מאירוע לאירוע, אפילו כמה אירועים ביום. זה קשה, מתיש ובעיקר הפך אותי למרוכזת בתפל. היום אני כבר מודעת לכמות האירועים ולסדר החשיבות שלהם, גם בינהם וגם ביחס לדברים האחרים בחיים שלי.
קשה לי להסביר בדיוק למה אני מתכוונת בכל זה. אולי השיר הזה יכול לעזור:
אגב, ט"ו בשבט היה ממש מגניב. איכשהו, מאז שעברתי למקום בו אין לי איך לחגוג, נכנסתי לסיטואציה שאני חייבת ליזום וליצור את החגים. באופן פלא, אנשים פה מאוד סקרנים ואני מצידי קיבלתי הזדמנות ללמוד על החגים. הפעם הכנסתי סדר ט״ו בשבט בצרפתית וכמובן שהסברתי את המהות של כל כוס יין, פרי, ירק וברכה. היה ממש מגניב :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה