לקח לי זמן להזכר במאכלי ילדות. אין מאכל מסויים שאני מתגעגעת אליו אבל ברור שהיו מאכלים שמאוד אהבתי בתור ילדה. האהבה שלי לאוכל היתה שונה מזו שאני קוראת עליה פה בבלוגים. היא התבטאה בעיקר בתשוקה למאכל מסויים, שהייתי אוכלת בצורה שבנתה את החוויה עצמה. כמו אמפי, גם אצלי בבית לא היו מאכלים שאהבתי במיוחד. ההורים כמעט לא היו מבשלים וכשכן היו מבשלים, זה היה אוכל שלא אהבתי, אם בגלל שלא היה מבושל מספיק או שהיה חריף לי מדי. תוך כדי כתיבת הפוסט, אני פשוט מזדעזעת מצורת האכילה ההזויה שהיתה לי. הייתי אומרת שזה גובל ב-OCD, אבל נראה לי שזה כבר חצה את הגבול. לא יודעת מאיפה ה הגיע אבל עכשיו, תוך כתיבה ובמבט לאחור, זה נראה לי מאוד מדאיג.
במבה: מגיל קטן אהבתי במבה. אני זוכרת שכשאכלתי במבה, זה היה תהליך שנמשך הרבה זמן. הייתי פותחת את השקית בבוקר ומשאירה אותה פתוחה למשך שלושה ימים כדי שהבמבה תקבל את המרקם שאהבתי. בבוקר השלישי הייתי לוקחת במב. דבר ראשון, הייתי אוכלת את הציפוי הדביק ולא מתחילה לאכול את היחידה עצמה עד שהייתי בטוחה שאין עוד חמאת בוטנים שדבוקה עליה. כשאותה יחידת במב היתה נקיה, הייתי מכניסה אותה בשלמותה לפה ונותנת לה להתמוסס. לא הייתי לועסת אותה וגם לא ניסיתי לזרז את תהליך ההתמוססות על ידי שתיה או ניתוב הרוק. אני לא יודעת כמה זמן לקח תהליך אכילת כל יחידה אבל אני יודעת שאכילת שקית שלמה לקחה הרבה זמן, הרבה פעמים גם כמה ימים.
זכור לי שפעם עשו בקייטנה יום עדות, שבו כל ילד הביא מאכל שנהוג לאכול אצלו בבית. היו ילדים שהביאו ג'חנון, מלוואח, קובה. זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי אוכל כל כך טעים. אני הבאתי במבה...
קרמבו: קרמבו לקח פחות זמן במבה. התהליך לקח בסביבות ה3-4 שעות ולא התפרס על פני כמה ימים. קודם כל, זה חייב היה להיות קרמבו וניל. כל טעם אחר לא בא בחשבון. התחלתי בפתיחת הקרמבו בזהירות כדי לא לקרוע את העטיפה. אז הייתי מיישרת את העטיפה עם הצפורנים עד שהפכה לריבוע חלק ומושלם. עשיתי את זה ביתר זהירות כדי לא לקרוע את העטיפה העדינה. בסיום התהליך התחלתי לאכול. התחלתי מהשפיץ של השוקולד.לקחתי חתיכה של שוקולד נקי, בזהירות רבה כדי שלא יתלכלך בקצפת, והנחתי בפה להתמוסס לו לאיטו.כשהתמוסס לגמרי, לקחתי את החתיכה הנקייה הבאה וכן הלאה, עד שהגעתי לקצפת. אז הקצפת גם היתה נאכלת בסדר מאוד מסויים ובסוף נותר הביסקוויט שהיה תהליך בפני עצמו. קודם כל הוא חייב היה להיות נקי לגמרי, גם מקצפת וגם משוקולד. כשתהליך הניקוי הושלם, עברתי, שוב, להמסת הביסקוויט בחתיכות בתוך הפה.
חוץ מזה, היו לי שתי סבתות. את הסבתא מצד אמא ראיתי לעיתים מאוד קרובות. אצלה היה תמיד שפע ירקות ואני זוכרת כמה היא התלהבה שאני אוהבת ירקות. בכל פעם שהגעתי, היא הכינה בשבילי מלפפונים ועגבניות ואפילו קנתה לי קערה, קרש וסכין מיוחדת כדי לחתוך את כל הירקות שכל כך אהבתי. לתיבול, היא דאגה שתמיד יהיה בנמצא "מלח ירקות", לימונים ומסחטת לימון קטנה שהתאימה לי בדיוק לגודל הידיים הקטנטנות, וגם עירית שנהגתי לגזור במספרים, שגם אותם היא קנתה במיוחד בשבילי. בעצם הפכתי למכינת סלטים כבר בגיל 5.
בכלל, אצל סבתא אכלתי טוב. בכל פעם שהגעתי, ביקשתי שהיא תכין לי "ביצה עם פצפוצים", שזו בעצם ביצה רכה עם פצפוצי אורז וקצת מלח. כל כך אהבתי את זה! אצל סבתא גם תמיד הייתי אוכלת יוגורט עם פרי חתוך. הכי אהבתי עם תותים, אבל זה התאפשר רק בעונה.
את הסבתא השניה ראיתי לעיתים מאוד רחוקות. מה שכן, כשכן ראיתי אותה, זה תמיד היה מלווה באוכל (במבט לאחור, אני מבינה שהיא פיצתה על היעדר הסבתא בצורת מתנות ואוכל). סבתא שלי היתה איטלקיה ומדריכת תיירים. בכל פעם שהיא חזרה לארץ מאיטליה, היא הביאה במזוודה חתיכות ענקיות של פרמיז'נו, שאז כנראה עדיין לא ניתן היה להשיג בארץ. מעבר לזה שהיתה לה מגירת קינדר (כבר אעבור לספר על מדיניות הסחר ביני לבין אחי), היא היתה מבשלת ספגטי נהדר. תמיד כשהגענו אליה, אחי ואני, היה מחכה לנו סיר עם ספגטי, לידו סיר עם רוטב עגבניות וקערה מלאה בפטרוזיליה וכמובן גוש פרמיז'נו ענקי. הספגטי הוגש בקערת ספגטי (כן, כן, האיטלקים אוכלים ספגטי בקערה ייעודית, על פי סוג הפסטה), מעליו נמזג הרוטב, אז גורד המון פרמיז'נו מלמעלה וכל אחד יכול היה לפזר פטרוזיליה לפי טעמו. וכאן מגיע הקאטש - אני לא אהבתי ספגטי. מה שקרה הוא שבעצם קיבלתי תמיד קערה מלאה ברוטב עגבניות עם המון המון פרמיז'נו ואני זו שהיתה לוקחת את כל הפטרוזיליה, שאחי לא אהב.
מגירת הקינדר: לסבתא היתה בבית מגירת קינדר. אם אצל סבתות יש מגירת ממתקים, אצלנו זו היתה מגירה עם המון סוגים של שוקולד קינדר, חלקם מהארץ וחלקם מסוגים שנמכרו רק באיטליה. כמובן שהכי כיף היה לאכול את ביצי ההפתעה. וכאן מתחיל הסבר על מדיניות הסחר ביני לבין אחי.
אחי היה ילד נורמלי יחסית שמאוד אהב בצקים, ממתקים, חטיפים, מטוגנים ובעיקר הרבה פחמימות, כולל פסטה ותפוחי אדמה. הוא שנא ירקות מכל סוג (חוץ ממלפפון) ותמיד לא היה אוכל את הקשה של הלחם. אני הייתי הפוכה ממנו. מאוד אהבתי ירקות, דגים (לא משימורים), עוף, ובעיקר חזה עוף, שנאתי לחם (התחלתי לאכול לחם רק במהלך התואר השני), שוקולד (חוץ משוקולד מריר), סוכריות ובעיקר סוכריות גומי או כל דבר דביק שנדבק לשיניים (זה הגעיל אותי ברמות שזה גרם לי להקיא אם נגעתי בזה בטעות). ההיפוך הזה גרם למדיניות סחר טבעית ביני לבין אחי. אצל סבתא זה היה מקובל, על כל צעצוע קינדר, הייתי נותנת לו 2 ביצי שוקולד. אם היה עוף עם תפוחי אדמה, הוא היה מעביר לי את העוף ואני הייתי מעבירה לו את תפוחי האדמה והלחם. לפעמים אמא שלי חיממה מין תבשיל של טבעול עם ירקות, פסטה ונתחי עוף מהצומח. אז כמובן שהוא היה מעביר אליי את כל הירקות והיה מקבל ממני את היתר. כל זה היה נעשה ללא ידיעת ההורים כי לאבא שלי היה קטע של התעקשות לפיה עוף אוכלים רק עם תפוחי אדמה וגבינה אוכלים רק עם לחם (ולהיפך). חוץ מזה, אסור היה להכין אוכל ולא לסיים אותו, אלא במקרים חריגים, שגם עליהם אפרט.
הקטע הזה של ההתעקשות גרם להרבה בעיות. כמו שכתבתי, אני לא אהבתי לחם. מה שכן, מאוד אהבתי קוטג'. אם אצל סבתא מותר היה לאכול קוטג' בכפית, בבית זה היה אסור. מה שקרה הוא שהייתי חייבת לקחת פרוסת לחם ולמרוח עליה קוטג'. תמיד ניסיתי למרוח שכבה כמה שיותר עבה ותמיד ההורים היו עוצרים אותי. ואז אכלתי את הקוטג', בדרך כלל בארוחת ערב. והלחם היה נשאר. אז אסור היה לאכול עוד קוטג' עד שאסיים את המנה שהכנתי. אותה פרוסת לחם היתה נכנסת למקרר ומחכה שאוכל אותה (מה שאף פעם לא קרה). היא היתה מחכה לי תקופה, עד שהחלה להעלות עובש ונזרקה לפח. אז הייתי יכולה שוב לקחת קוטג' וחוזר חלילה. אותו סיפור היה גם עם קורנפלקס שלא סיימתי והפך לדייסה מגעילה. די מהר הבנתי את הטריק וזירזתי תהליכים. עבור הלחם, שמרתי פרוסה עם עובש בחדר ו"כיבדתי" את זו שבמקרר. לקורנפלקס הוספתי מיץ לימון משומר שגרם לחלב ליצור "גושים" ולקבל מראה מקולקל. זה עבד יופי.
בערך בגיל 10 היה לי חוג ויכולתי לקנות קוטג' במכולת ב-5 השקלים שקיבלתי. אז קניתי קוטג' ויכולתי לאכול אותו איך שרציתי. וגם כאן היה טקס. אכלתי בהתחלה את הנוזל בלי לגעת בגרגירים עצמם. אכלתי את זה עם כפית קטנטנה כדי שיהיה נוח. אם במקרה היה גרגר על הכפית, הקוטג' הוחזר לקופסא ונלקחה כפית חדשה. בהתחלה זה היה פשוט אבל, ככל שיחס הגרגרים-נוזל עלה, זה הפך ליותר ויותר מסובך. אז הייתי סוג של מנגבת את הגרגרים עם הכפית ומלקקת אותה. אחרי שסיימתי (זה כבר היה הרבה אחרי ההפסקה שלפני תחילת החוג) התפניתי לאכול את הגרגרים. הרבה פעמים כבר היה כל כך מאוחר שהייתי חייבת לזרוק אותם.
חוץ מזה, בתור ילדה מאוד אהבתי לאכול קליפות של ירקות, כולל של תפוחי אדמה טריים.
בעניין הבשר, אהבתי מאוד חיות ולהקפדתי לא לאכול כבשים, ברווזים ופרות. אלא שבגיל 8 גיליתי שגם המבורגר עשוי מפרה. אני זוכרת כמה הצטערתי ומאותו היום הפסקתי לאכול המבורגר. כשהסבתא האיטלקיה היתה לוקחת אותנו למקדונלדס או, בגיל מאוחר יותר, כשהלכתי עם חברים לבורגראנץ' או כל רשת אחרת, הזמנתי תמיד את האפשרות עם החזה עוף. באירועים של על האש נצמדתי רק לעוף (קבבים, נקניקיות ונקניקים ממש דחו אותי. תמיד. מכל סוג), עד שבגיל 15 הסתכלתי על הצלחת, ראיתי עורק, נגעלתי בטירוף ובאמצע הארוחה הפכתי לטבעונית. הייתי טבעונית כמה שנים עד שהפכתי לצמחונית בגלל בעיות בריאות (טבעוניות ובררניות לא הולכות טוב ביחד).
היום אני עדיין בעייתית עם האוכל אבל לא כמו פעם. לקח הרבה אימון כדי להפטר מהטקסים המוזרים האלה והרבה תירגול כדי להתחיל לאכול מאכלים חשובים שלא אכלתי קודם. בואו נגיד שכשאכלתי קוט'ג לפני כמה ימים, כבר אכלתי אותו בכפית (עדיין לא אוכלת לחם עם תוספות) ובלי להפריד את הנוזל מהגרגרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה