סיימתי (בנתיים, שוב) לכתוב את המאמר הראשון ולפי קצב ההתקדמות, אסיים טיוטא ראשונה של המאמר השני בסביבות סוף החודש.
ממש אחרי כתיבת הפוסט הקודם התבכיינתי לשכנה לשעבר שקשה לי ושאני לא מבינה כלום והיא ייעצה לי לקחת קורס באלגוריתמים. אממממ... לא להאמין עד כמה הפתרון היה מעבר לפינה. מסתבר שהבעיה שלי בכלל לא היתה בתכנות עצמו, אלא בהבנה הבסיסית של מה זה לוגריתם. לא הבנתי כלום ממה שאותו ידיד הסביר פשוט כי לא הבנתי על מה הוא בכלל מדבר.
תאמינו או לא, אבל התחלתי את הקורס באתר של משרד החינוך, שמועבר על ידי אוניברסיטת תל אביב, ופתאום הכל נראה הגיוני. איך יכול להיות שזה בכלל לא מסובך? עכשיו גם הקודים יותר זורמים לי וגם אני יודעת לעשות תרשימים מגניבים 😉
אבל אבל אבל אבל. אוף! למה זה תמיד קורה? למה אף אחד לא יכול להגיד לי מה הדרך הפשוטה? כמו שבזמנו לקח לי כמעט שנה לקבל את ביטוח הבריאות שלי, כמו שהיתה לי תאונת עבודה והסתובבתי שבועיים עם ברך סדוקה כי אף אחד לא אמר לי שזו תאונת עבודה, כמו כל כך הרבה דברים.
מצד שני, עדיף מאוחר מלעולם לא, לא?
-------------------------------------------------------------------------------------------------
בעקבות כל סיכומי השנה האחרונה, מה היה לי?
השנה התחילה בלחץ לקראת וועדת התזה השלישית שקבעה האם אועף או אשאר בתואר. כמובן שנשארתי ועל הדרך קיבלתי מנחה.
בשבוע האחרון של ינואר נסעתי לביקור קצרצר בישראל. למה קצרצר? כי לא באמת התגעגעתי. עד שנחתתי, כמובן, ופתאום הגעגועים הציפו אותי ברמות כל כך קשות. כל כך שמחתי לראות את החברים שלי. כל כך שכחתי כמה כיף ומשוחרר לי בארץ. די התבאסתי שלא עשיתי ביקור יותר ארוך והחלטתי שאחזור מאוד בקרוב ואפילו דיברתי עם המנחה על אפשרות של לעבוד חודשיים מהארץ (מסתבר שזה לא ממש עובד ככה אבל לא משנה).
אז נורא התבאסתי לחזור לצרפת אבל ברגע שראיתי את פריז מהמטוס, פתאום התמלאתי אושר לחזור. שכחתי כמה אני אוהבת את פריז (😂) וממש שמחתי שוב לראות את בעלת הדירה שלי.
פברואר התחילו פחדי קורונה. הידיד הסיני החליט שהוא מתבצר בדירה שלו כדי לא להפחיד אנשים. ניסיתי להסביר לו שזה לא הגיוני לא לצאת מהדירה אבל הוא התעקש, גם ככה כל המשפחה שלו היו בסגר. ניסיתי לדבר עם סינים ברחוב כדי שיתקשרו אליו ויגידו לו שהוא יכול לצאת, אבל הם לא רצו להתקשר אליו.
תוך כדי בעלת הדירה נסעה לביקור בארץ.
מרץ היה האירוע האחרון שהשתתפתי בו. באוניברסיטה אנשים פחות ופחות הגיעו ושלחו הודעות שמעדיפים שנעבוד מהבית. בעלת הדירה תכננה לחזור ב-13 במרץ, בדיוק יום אחרי שראש המחלקה הבהיר לי שה"המלצה" לעבוד מהבית היא פקודה ואף אחד לא באמת נותן לי להחליט מה בא לי. אמרתי לו שאין מצב שאני עובדת מהבית, ושאני בכלל בבעייה כי בעלת הדירה שלי חוזרת מחר מחו"ל ואני לא לוקחת את הסיכון שהיא נדבקה בדרך חזרה כי אני יודעת עד כמה היא גם רגישה וגם חסרת אחריות.
בצהרים שלחתי הודעה לבעלת הדירה שאני רוצה שהיא תעשה בדיקה.
8 בערב סמס מהממשלה שמחר ב-12 בצהרים מתחיל סגר של שבועיים לפחות. נכנסתי להיסטריה כי פחדתי להיות לבד שבועיים שלמים בלי לצאת בכלל מהבית. לא ישנתי כל הלילה עד שב-4 בבוקר החלטתי שחבל על הזמן והלכתי לאסוף את המשרד שלי מהאוניברסיטה. הדרך היתה לי מאוד כיפית. סוג של פרידה מהבחוץ וממש השתדלתי להפיק את המיטב מהבחוץ. ארזתי את כל הדברים שלי בתוך תיק ענק (הכנסתי אליו, ביו היתר, מסך 27") וקופסה ובקושי יצאתי מהפקולטה. פתאום ממש בפינת המדרחוב של הרובע עמדה עגלה של שדה תעופה. ברור שהנחתי עליה את כל הדברים וככה הלכתי הביתה. כל האנשים ברחוב הסתכלו עליי. חלק במבטים של WTF וחלק בסוג של קינאה, כי גם הם היו עם מלא תיקים ומזוודות. הגעתי הביתה, התקנתי את המשרד ובאותו הערב גיליתי את נפלאות ערוצי הריקודים והקריוקי ביוטיוב.
אלה היו חודשיים מופלאים. באמת שנהנתי בסגר. יצא לי להכיר את השכנים, להכיר את העיר (ממש הסתובבתי בכל רחבי פריז), מקומות נידחים ביער. כמובן שהיה את האירוע בו קיבלתי דו"ח ביער אבל נעזוב את זה בצד, במיוחד כי בסוף אפילו לא שילמתי אותו. החורף הקודם היהחם יחסית, אז כל הפירות הבשילו מוקדם ואני אספתי לי המוני המוני שסק, mirabelle (שזיפים קטנים שגדלים ביער) ולא זוכרת מה עוד. פסח היה כיף ומיוחד ואחריו גם הפסחא ושבועות. את יום השואה ציינתי באנדרטה לזכר ילדים יהודים שנלקחו מכיכר הNation למחנה ריכוז.
יום שבת אחד נתקעתי מחוץ לבית כי בטעות הדלת נסגרה (דלת שנפתחת רק מבפנים). ניסיתי עם כמה שכנים לפרוץ את הדלת אבל ללא הועיל. בסוף עשיתי מעשה נואש וטיפסתי על הקיר (קומה שניה, לזעזועם של השכנים) ונכנסתי דרך החלון שנשאר פתוח. זו היתה, ללא ספק, אחת החוויות היותר מצחיקות שקרו לי.
אחרי חודשיים הסגר נפתח ואני חזרתי לי לעבוד באוניברסיטה הריקה. מבחינתי, זה היה המשך של תקופה מדהימה כי בעצם השארתי את כל הציוד בבית (עבדתי במשרד של חוקרת שכל הזמן עבדה מהבית) ויכולתי להחליט איפה בא לי לעבוד היום. מדי פעם גם הלכתי למעבדה השניה, זו שממוקמת בצד השני של היער. אז גם התפוחים התחילו להבשיל הרבה יותר מוקדם מבדרך כלל ואפילו גליתי כמה עצי תות. באמת שהיה כיף :)
תחילת יולי בעלת הדירה חזרה. יום אחר כך היתה את התאונה עם הקורקינט שהתנגש בי והזיז לי את העצם בברך. לא נעים בכלל.
אחרי כמה ימים בעלת הדירה (שחזרה קצת משוגעת) הודיעה לי ששכר הדירה מוכפל או שאני עוזבת. אז עזבתי. בעצם הייתי הומלסית מה-23 ביולי עד ה-20 בספטמבר. למזלי היה קיץ ולמזלי באמת שלא היה נורא. היה אפילו נחמד לפעמים להסתובב ככה. אמנם היה חסר לי המקום שלי, אבל החוויה של להיות הרבה עם חברים לא היתה רעה.
בספטמבר עזבתי את פריז ועברתי למעונות שנמצאים במקום הכי נידח שאי פעם גרתי בו (גרתי בקיבוץ בערבה, אבל כאן מרגיש יותר נידח).
מעניין איך אני כל הזמן עסוקה בלימודים אבל בתכלס, כשאני מסתכלת אחרונה על השנה שחלפה, אני זוכרת בעיקר את הטיולים והשהיות עם חברים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה