מיום שישי כמעט ולא הלכתי. אני יושבת שם הרגל מורמת או, לחלופין, עובדת על מזרן יוגה ועם הרגל ישרה. אני ממשיכה לקחת את הכדורים וכל עוד אני ככה, מצב הרגל מעולה. אז אתמול החלטתי לבחון את המצב והלכתי לקנות אוכל. מדובר בהליכה של בערך 500 מטר אבל לקראת הסוף הדקירות חזרו ונשארו בברך עד הערב.
התכנון המקורי היה לעשות מחר הליכה אבל כנראה שזה כבר לא יקרה.
אני מנסה לעבוד מהבית אבל רמת התפוקה שלי היא בערך 30% מזו שבמעבדה. מזל שהיום יום חופש.
בעניין הביטוח, מסתבר שיש לי ביטוח שפשוט עדיין לא הופעל. מה שזה אומר הוא שיש לי אפשרות לקבל כל טיפול רפואי, לשלם עליו מחיר מלא (וזה חתיכת מחיר) וברגע שיופעל הביטוח, אקבל החזר. זה נשמע מעולה אילולא העובדה שאין לי באמת מושג מתי הוא יופעל ושתהליך כזה יסתכם בכמה מאות יורו. מצד שני, המצב לא יכול להמשך ככה ואם מחר בבוקר אראה שאני עדיין לא יכולה לתפקד בצורה נורמלית, אגש לבית החולים (100€), בטח אקבל הפניה לצילום (30-60€ לאחר החזר מהביטוח, שזה בעצם עוד 70-140€) ומשם שוב לרופא שבטח יתן לי עוד תרופות. אבל אולי אפשר לשלם בתשלומים ואם באמת נגרם לי נזק לברך, זה באמת שווה כל מחיר שבעולם.
מעניין שזה נפל ממש על התקופה הזו.
קודם כל, פספסתי את החג השני. אחריו, לא יכולתי ללכת למימונה. זה לא שאני חסידה של מאכלים מרוקאיים. למען האמת, כשאני הולכת למימונה אני בדרך כלל לא אוכלת כלום או טועמת חתיכה קטנה ממשהו שאני לא מכירה, ואז מבינה שגם הוא לא טעים לי. אבל אני אוהבת את החגיגה עצמה והשנה מאוד רציתי לקחת איתי חוקרת נחמדה מהאוניברסיטה שהיגרה לכאן לפני 20 שנה אבל עדיין מאוד קשורה לתרבות המרוקאית. היא לא הכירה את המימונה אבל, כשהראתי לה בגוגל מה זה, היא פתאום ממש האירה כשזיהתה את כל המאכלים המסורתייים והקישוטים שכנראה מאפיינים את התרבות המקומית. מעבר לזה, היא אמרה לי שבדרך כלל אוכל מרוקאי הוא בכלל לא מתוק או שומני ושאין שום שימוש בסוכר לבן. המופלטה היא בעצם crêpe בסיסי וממש כמו שהבדואים, דרוזים (פיתה), איטלקים (פיצה. כן, כן, במקור פיצה ללא תוספות הוא בעצם בצק שטוח שעליו אפשר להניח תוספות ולגלגל) או אפילו הצרפתים אוכלים את הלחם שלהם עם תוספות מלוחות או מתוקות, ככה גם הקרפ המרוקאי הוא חלק ממנה שלמה ומאוזנת. בקיצור, אני לא הולכתי וכמובן שגם היא לא הלכה, פשוט כי לא לעניין שלא יהודיה תבוא על דעת עצמה לבית של יהודים.
הערב אפספס את טקס הזכרון, שלפי מה שהבנתי, אמור להיות מאוד מרשים.
אני יכולה לשבת (או לשכב על הבטן 😉) ולבכות על רוע גורלי אבל נראה לי שעדיף שאקח את המקרה הזה כשיעור חשוב לחיים - לא להתעלם מכאב! בהתחלה אני מבינה שבאמת יכול היה להיות שלא קרה כלום אבל כשהכאב התגבר מיום ליום, הייתי צריכה לעצור ולפחות להמיר את ההליכה לרכיבה על קורקינט, ככה שהרגל הכואבת לא תתאמץ. אז זה קרה בתקופה מבאסת (כאב, למה לא יכולת לבוא בין תחילת ינואר לפורים?) אבל ככה הלקח נלמד בצורה הרבה יותר משמעותית.
אתמול דיברתי עם המשפחה שאימצה אותי כסטודנטית והם סיפרו כמה חסרתי להם בחג. פתאום השאלות והדיונים לא קיבלו את הנופח שהוספתי להם ( היחידה בשולחן שלא התחנכה ב״בית יעקב״ או בישיבה כלשהי) וגם סתם הייתי מאוד חסרה. היה מרגש לשמוע את זה. הם גם שאלו מה אני רוצה שהם ישלחו לי מהארץ כשחבר שלי מגיע לבקר. אני לא באמת צריכה משהו אבל ביקשתי שיכתבו לי מכתב. אני מאוד מתגעגעת אליהם!
השאלה הזו מאוד נגעה בי. פעם ראשונה שמישהו שואל אותי דבר כזה. נראה לי שזה מרגיש כמו דאגה אימהית, לא? זה מזכיר לי שכשהייתי סטודנטית, השותפות שלי היו מגיעות מסוף השבוע עם קופסאות מלאות אוכל מהבית. כשהייתי בבית הספר, אני זוכרת שצפיתי בכתבה בטלויזיה על הורים ששולחים אוכל לילדים שמטיילים בחו״ל. זה מרגיש לי ממש ככה :) יש לי מזל גדול שמשפחה כזו מקסימה פגשה אותי!
-----------------------------------------------------------------
עדכון:
הלכתי לבית החולים אתמול על הבוקר. בהתחלה לא רצו לקבל אותי בטענה שהשירות ניתן רק לאזרחי צרפת אבל אחרי כמה דקות הרופא שדיבר איתי הבין שמדובר כנראה במשהו רציני ושלח אותי למיון. חיכיתי שעות והרבה אנשים שהגיעו אחרי נכנסו לפני (הסבר: קודם כל אזרחים והמקרה שלך לא דחוף), עד שבסוף הגיע רופא שבדק אותי כמה דקות והמליץ לעשות צילום. הוא ביקש ממני לחכות כמה דקות כדי שהוא יביא לי את ההפניה.
אז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד שבאיזשהו שלב נרדמתי על המיטה שם. אחרי שעה וחצי התעוררתי ויצאתי לשאול איפה הרופא. הצוות שם דיבר אליי כאילו אני טיפשה ואמרו לי לחכות לרופא. הסברתי להן שאני מחכה בחדר שלו כבר שעה וחצי ושבבקשה יבררו אם הכל בסדר. אז הן ״צעקו״ עליי במבטים צרפתיים (תוך כדי דיבור הכי מנומס) לחכות לרופא. אחרי עוד חצי שעה ניגשתי לאחת הרופאות שם וביקשתי ממנה שתברר איפה הרופא כי אני מחכה כבר שעתיים בתוך החדר שלו (תשובה: יצא מהמשמרת).
תוך כמה דקות קיבלתי איזה פתק והגיעה אישה לקחת אותי לחדר הרנטגן. בשורה תחתונה לא מצאו כלום ונתנו לי הפניה ל-MRI.
עכשיו, MRI זה כבר חתיכת מחיר, ובמיוחד ללא ביטוח אז דיברתי עם חברה שלומדת רפואה. למזלי הגדול היא מתמחה בתחום ממש דומה והיא בעצם האדם הראשון שבאמת ניסה להבין מה קורה לי. היא אמרה שלפי התאורים נשמע שיש לי קרע במיניסקוס ושאני חייבת לעשות MRI, כי רק ככה אפשר לאשש חשד כזה. היא רשמה לי גם שמות של שני סוגי כדורים שכדאי שאקנה. חשוב להסביר שהיא רק כמעט סיימה את הלימודים, ככה שעדיין לא בעלת רשיון לעסוק במקצוע.
עוד מעט אלך למכון שמבצעים בו MRI ואבקש במקום תור כמה שיותר דחוף. את התוצאות אראה לחברה שלי לפני שאלך לרופא, והיא תגיד לי בדיוק מה לבקש ומה רואים בצילום.
אני לא בדיוק יודעת מה זה אומר קרע במיניסקוס ולמה הכאב החד הופיע רק כמה ימים אחרי הנפילה, ורק אחרי כל ביצוע פעילות ספורטיבית, אבל אני ממש מקווה שאוכל לחזור ללכת וכמה שיותר מהר.
התכנון המקורי היה לעשות מחר הליכה אבל כנראה שזה כבר לא יקרה.
אני מנסה לעבוד מהבית אבל רמת התפוקה שלי היא בערך 30% מזו שבמעבדה. מזל שהיום יום חופש.
בעניין הביטוח, מסתבר שיש לי ביטוח שפשוט עדיין לא הופעל. מה שזה אומר הוא שיש לי אפשרות לקבל כל טיפול רפואי, לשלם עליו מחיר מלא (וזה חתיכת מחיר) וברגע שיופעל הביטוח, אקבל החזר. זה נשמע מעולה אילולא העובדה שאין לי באמת מושג מתי הוא יופעל ושתהליך כזה יסתכם בכמה מאות יורו. מצד שני, המצב לא יכול להמשך ככה ואם מחר בבוקר אראה שאני עדיין לא יכולה לתפקד בצורה נורמלית, אגש לבית החולים (100€), בטח אקבל הפניה לצילום (30-60€ לאחר החזר מהביטוח, שזה בעצם עוד 70-140€) ומשם שוב לרופא שבטח יתן לי עוד תרופות. אבל אולי אפשר לשלם בתשלומים ואם באמת נגרם לי נזק לברך, זה באמת שווה כל מחיר שבעולם.
מעניין שזה נפל ממש על התקופה הזו.
קודם כל, פספסתי את החג השני. אחריו, לא יכולתי ללכת למימונה. זה לא שאני חסידה של מאכלים מרוקאיים. למען האמת, כשאני הולכת למימונה אני בדרך כלל לא אוכלת כלום או טועמת חתיכה קטנה ממשהו שאני לא מכירה, ואז מבינה שגם הוא לא טעים לי. אבל אני אוהבת את החגיגה עצמה והשנה מאוד רציתי לקחת איתי חוקרת נחמדה מהאוניברסיטה שהיגרה לכאן לפני 20 שנה אבל עדיין מאוד קשורה לתרבות המרוקאית. היא לא הכירה את המימונה אבל, כשהראתי לה בגוגל מה זה, היא פתאום ממש האירה כשזיהתה את כל המאכלים המסורתייים והקישוטים שכנראה מאפיינים את התרבות המקומית. מעבר לזה, היא אמרה לי שבדרך כלל אוכל מרוקאי הוא בכלל לא מתוק או שומני ושאין שום שימוש בסוכר לבן. המופלטה היא בעצם crêpe בסיסי וממש כמו שהבדואים, דרוזים (פיתה), איטלקים (פיצה. כן, כן, במקור פיצה ללא תוספות הוא בעצם בצק שטוח שעליו אפשר להניח תוספות ולגלגל) או אפילו הצרפתים אוכלים את הלחם שלהם עם תוספות מלוחות או מתוקות, ככה גם הקרפ המרוקאי הוא חלק ממנה שלמה ומאוזנת. בקיצור, אני לא הולכתי וכמובן שגם היא לא הלכה, פשוט כי לא לעניין שלא יהודיה תבוא על דעת עצמה לבית של יהודים.
הערב אפספס את טקס הזכרון, שלפי מה שהבנתי, אמור להיות מאוד מרשים.
אני יכולה לשבת (או לשכב על הבטן 😉) ולבכות על רוע גורלי אבל נראה לי שעדיף שאקח את המקרה הזה כשיעור חשוב לחיים - לא להתעלם מכאב! בהתחלה אני מבינה שבאמת יכול היה להיות שלא קרה כלום אבל כשהכאב התגבר מיום ליום, הייתי צריכה לעצור ולפחות להמיר את ההליכה לרכיבה על קורקינט, ככה שהרגל הכואבת לא תתאמץ. אז זה קרה בתקופה מבאסת (כאב, למה לא יכולת לבוא בין תחילת ינואר לפורים?) אבל ככה הלקח נלמד בצורה הרבה יותר משמעותית.
אתמול דיברתי עם המשפחה שאימצה אותי כסטודנטית והם סיפרו כמה חסרתי להם בחג. פתאום השאלות והדיונים לא קיבלו את הנופח שהוספתי להם ( היחידה בשולחן שלא התחנכה ב״בית יעקב״ או בישיבה כלשהי) וגם סתם הייתי מאוד חסרה. היה מרגש לשמוע את זה. הם גם שאלו מה אני רוצה שהם ישלחו לי מהארץ כשחבר שלי מגיע לבקר. אני לא באמת צריכה משהו אבל ביקשתי שיכתבו לי מכתב. אני מאוד מתגעגעת אליהם!
השאלה הזו מאוד נגעה בי. פעם ראשונה שמישהו שואל אותי דבר כזה. נראה לי שזה מרגיש כמו דאגה אימהית, לא? זה מזכיר לי שכשהייתי סטודנטית, השותפות שלי היו מגיעות מסוף השבוע עם קופסאות מלאות אוכל מהבית. כשהייתי בבית הספר, אני זוכרת שצפיתי בכתבה בטלויזיה על הורים ששולחים אוכל לילדים שמטיילים בחו״ל. זה מרגיש לי ממש ככה :) יש לי מזל גדול שמשפחה כזו מקסימה פגשה אותי!
-----------------------------------------------------------------
עדכון:
הלכתי לבית החולים אתמול על הבוקר. בהתחלה לא רצו לקבל אותי בטענה שהשירות ניתן רק לאזרחי צרפת אבל אחרי כמה דקות הרופא שדיבר איתי הבין שמדובר כנראה במשהו רציני ושלח אותי למיון. חיכיתי שעות והרבה אנשים שהגיעו אחרי נכנסו לפני (הסבר: קודם כל אזרחים והמקרה שלך לא דחוף), עד שבסוף הגיע רופא שבדק אותי כמה דקות והמליץ לעשות צילום. הוא ביקש ממני לחכות כמה דקות כדי שהוא יביא לי את ההפניה.
אז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד שבאיזשהו שלב נרדמתי על המיטה שם. אחרי שעה וחצי התעוררתי ויצאתי לשאול איפה הרופא. הצוות שם דיבר אליי כאילו אני טיפשה ואמרו לי לחכות לרופא. הסברתי להן שאני מחכה בחדר שלו כבר שעה וחצי ושבבקשה יבררו אם הכל בסדר. אז הן ״צעקו״ עליי במבטים צרפתיים (תוך כדי דיבור הכי מנומס) לחכות לרופא. אחרי עוד חצי שעה ניגשתי לאחת הרופאות שם וביקשתי ממנה שתברר איפה הרופא כי אני מחכה כבר שעתיים בתוך החדר שלו (תשובה: יצא מהמשמרת).
תוך כמה דקות קיבלתי איזה פתק והגיעה אישה לקחת אותי לחדר הרנטגן. בשורה תחתונה לא מצאו כלום ונתנו לי הפניה ל-MRI.
עכשיו, MRI זה כבר חתיכת מחיר, ובמיוחד ללא ביטוח אז דיברתי עם חברה שלומדת רפואה. למזלי הגדול היא מתמחה בתחום ממש דומה והיא בעצם האדם הראשון שבאמת ניסה להבין מה קורה לי. היא אמרה שלפי התאורים נשמע שיש לי קרע במיניסקוס ושאני חייבת לעשות MRI, כי רק ככה אפשר לאשש חשד כזה. היא רשמה לי גם שמות של שני סוגי כדורים שכדאי שאקנה. חשוב להסביר שהיא רק כמעט סיימה את הלימודים, ככה שעדיין לא בעלת רשיון לעסוק במקצוע.
עוד מעט אלך למכון שמבצעים בו MRI ואבקש במקום תור כמה שיותר דחוף. את התוצאות אראה לחברה שלי לפני שאלך לרופא, והיא תגיד לי בדיוק מה לבקש ומה רואים בצילום.
אני לא בדיוק יודעת מה זה אומר קרע במיניסקוס ולמה הכאב החד הופיע רק כמה ימים אחרי הנפילה, ורק אחרי כל ביצוע פעילות ספורטיבית, אבל אני ממש מקווה שאוכל לחזור ללכת וכמה שיותר מהר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה