בשישי שעבר נפלתי. לא משהו רציני - הלכתי, היה בורון במדרכה, נפלתי, קיבלתי מכה בברך ובכפות הידיים, ירד קצת דם ושפשןף חיצוני לחלוטין, קמתי והמשכתי ללכת. הכל בסדר.
לאחר כשלוש שעות יצאתי להליכה. הכל בסדר.
בערב הלכתי לליל הסדר. הכל בסדר.
שבת, ראשון, שני, שלישי הלכתי כרגיל (משתדלת ללכת כ-11 ק״מ ביום). בכל הזמן הזה הרגשתי את הפצע בברך, מין כאב עמום כזה שממש עוד מעט יעבור. אחרי הכל, יש לי שטף דם וזה בטח משתפשף עם המכנסיים. לא משנה שביום ראשון בכלל לבשתי מכנסיים קצרים, אז נעלתי נעליים אחרות, אז הכאב הוא לגמרי באשמת ניו באלאנס.
ברביעי בערב כבר כאב לי ללכת. באמצע ההליכה נאלצתי להאט את הקצב. אבל הכל בסדר. הגעתי הביתה, נחתי כל הלילה ובחמישי בבוקר, כן, כן, התחלתי שוב ללכת.
אחרי בערך 20 דקות התחיל שוב לכאוב לי. הפעם זה הגיע מהר יותר. אבל הייתי נחושה לסיים לפחות את ההליכה הזו. לקראת הסוף כבר ממש דידיתי. הרגשתי כאילו מישהו מרביץ לי מתוך הברך וכל תנועה קטנה הפכה לסבל.
כשהגעתי למעבדה פתחתי את קופסת העזרה הראשונה וחבשתי את הברך הכואבת. המקום עצמו התנפח הרבה יותר מסתם שטף דם ופתאום שמתי לב שהברך הזו הרבה יותר חמה מהברך השנייה. המזכירה המליצה לי ללכת לקופת החולים הקרובה אבל זה לא ממש ישים כי את הביטוח הרפואי שלי עדיין לא קיבלתי. את יום העבודה ביליתי כרגיל, פשוט עם הרגל מורמת.
בשעות הערב המוקדמות פתחתי לרגע את ynet ונכסתי לאיזו כתבה שמסבירים על מתי מותר לאכול חמץ. נעזוב את הפרט השולי שאכלתי באגטים בכל החג, היה מעניין לקרוא. מה שלא ציפיתי לו הוא לגלות שאותו יום, ממש עוד שעתיים, זה ערב חג. רגע, מה? חשבתי שחג שני הוא שבוע אחרי ליל הסדר. בעצם, ליל הסדר היה ביום שישי. אני חייבת למצוא מקום לחג!!!
בכל יום רגיל הייתי הולכת לבית החב״ד של הסטודנטים, שנמצא ממש כמה דקות הליכה מהפקולטה, ופשוט שואלת אם יש משהו. אבל ברך. אז התקשרתי וענה לי אחד הילדים של השליח שדיקלם את מה שאבא שלו אמר לו ״כל הפרטים בפייסבוק״. ניסיתי להסביר לו שאין לי פייסבוק אבל כשמדברים עם ילד בן 7, שכנראה בכלל לא יודע מה זה פייסבוק, אי אפשר להתקדם יותר מדי. שורה תחתונה, לאחר סבב טלפונים הסתבר שיש 3 סעודות ונרשמתי לשלושתן.
הבעיה היא שבערב, תוך כדי הסעודה, הכאב הפך לממש בלתי סביל. הצליעה פינתה את מקומה לקפיצה על רגל אחת ונאלצתי שיקפיצו אותי הביתה כי אפילו לתחנת המטרו לא יכולתי ללכת.
אתמול כבר היה ברור שאני חייבת לנוח. כל היום כמעט ולא הלכתי, חבשתי את הרגל בתחבושת יותר רצינית ובערב חברה שלי הביאה שלי כדורים אנטי-דלקתיים-נון-סטרואידיים כמו שקיבלתי לפני שנתיים כשנפלתי מהסקייטבורד (כן, כן, והמשכתי ללכת), שהיא הבריחה מקטאר למקרה ש.
היום אני כבר מצליחה ללכת אבל הכאב עדיין מורגש, גם במנוחה. בפעם הקודמת הרופאה אמרה לי לנוח 10 ימים, ככה שהפעם אנוח עד יום רביעי נראה לי. בחמישי אנסה ללכת, אבל פחות מ11 ק״מ.
אבל זה די מבאס. אני אוהבת את החג ופיפסתי ככה גם סעודת חג, גם סעודת שבת והיום מין הסתם שלא אלך למימונה. יש בי גם חשש שאהפוך לפדלאה. הוצאתי מהwikihow מדריך לאימון ביתי למקרים של רגל פצועה אבל אין מה להשוות את זה לשגרת האימונים שלי.
בעלת הדירה שלי מקסימה וממש דואגת לי. אבל אוף.
גם בשלישי בבוקר מאוד ציפיתי להליכה דרך אזור חדש ופורח שגיליתי במהלך ההליכה (סליחה, צליעה) האחרונה שלי. אני לא יודעת אם אני מגזימה. אולי יומיים מנוחה יספיקו? מצד שני, אם לא אתן לברך את המנוחה הדרושה לה, אחר כך אצטרך לקחת מנוחה אפילו יותר ארוכה.
פסח שני - למה לא יכולת להגיע שבוע הבא?
לאחר כשלוש שעות יצאתי להליכה. הכל בסדר.
בערב הלכתי לליל הסדר. הכל בסדר.
שבת, ראשון, שני, שלישי הלכתי כרגיל (משתדלת ללכת כ-11 ק״מ ביום). בכל הזמן הזה הרגשתי את הפצע בברך, מין כאב עמום כזה שממש עוד מעט יעבור. אחרי הכל, יש לי שטף דם וזה בטח משתפשף עם המכנסיים. לא משנה שביום ראשון בכלל לבשתי מכנסיים קצרים, אז נעלתי נעליים אחרות, אז הכאב הוא לגמרי באשמת ניו באלאנס.
ברביעי בערב כבר כאב לי ללכת. באמצע ההליכה נאלצתי להאט את הקצב. אבל הכל בסדר. הגעתי הביתה, נחתי כל הלילה ובחמישי בבוקר, כן, כן, התחלתי שוב ללכת.
אחרי בערך 20 דקות התחיל שוב לכאוב לי. הפעם זה הגיע מהר יותר. אבל הייתי נחושה לסיים לפחות את ההליכה הזו. לקראת הסוף כבר ממש דידיתי. הרגשתי כאילו מישהו מרביץ לי מתוך הברך וכל תנועה קטנה הפכה לסבל.
כשהגעתי למעבדה פתחתי את קופסת העזרה הראשונה וחבשתי את הברך הכואבת. המקום עצמו התנפח הרבה יותר מסתם שטף דם ופתאום שמתי לב שהברך הזו הרבה יותר חמה מהברך השנייה. המזכירה המליצה לי ללכת לקופת החולים הקרובה אבל זה לא ממש ישים כי את הביטוח הרפואי שלי עדיין לא קיבלתי. את יום העבודה ביליתי כרגיל, פשוט עם הרגל מורמת.
בשעות הערב המוקדמות פתחתי לרגע את ynet ונכסתי לאיזו כתבה שמסבירים על מתי מותר לאכול חמץ. נעזוב את הפרט השולי שאכלתי באגטים בכל החג, היה מעניין לקרוא. מה שלא ציפיתי לו הוא לגלות שאותו יום, ממש עוד שעתיים, זה ערב חג. רגע, מה? חשבתי שחג שני הוא שבוע אחרי ליל הסדר. בעצם, ליל הסדר היה ביום שישי. אני חייבת למצוא מקום לחג!!!
בכל יום רגיל הייתי הולכת לבית החב״ד של הסטודנטים, שנמצא ממש כמה דקות הליכה מהפקולטה, ופשוט שואלת אם יש משהו. אבל ברך. אז התקשרתי וענה לי אחד הילדים של השליח שדיקלם את מה שאבא שלו אמר לו ״כל הפרטים בפייסבוק״. ניסיתי להסביר לו שאין לי פייסבוק אבל כשמדברים עם ילד בן 7, שכנראה בכלל לא יודע מה זה פייסבוק, אי אפשר להתקדם יותר מדי. שורה תחתונה, לאחר סבב טלפונים הסתבר שיש 3 סעודות ונרשמתי לשלושתן.
הבעיה היא שבערב, תוך כדי הסעודה, הכאב הפך לממש בלתי סביל. הצליעה פינתה את מקומה לקפיצה על רגל אחת ונאלצתי שיקפיצו אותי הביתה כי אפילו לתחנת המטרו לא יכולתי ללכת.
אתמול כבר היה ברור שאני חייבת לנוח. כל היום כמעט ולא הלכתי, חבשתי את הרגל בתחבושת יותר רצינית ובערב חברה שלי הביאה שלי כדורים אנטי-דלקתיים-נון-סטרואידיים כמו שקיבלתי לפני שנתיים כשנפלתי מהסקייטבורד (כן, כן, והמשכתי ללכת), שהיא הבריחה מקטאר למקרה ש.
היום אני כבר מצליחה ללכת אבל הכאב עדיין מורגש, גם במנוחה. בפעם הקודמת הרופאה אמרה לי לנוח 10 ימים, ככה שהפעם אנוח עד יום רביעי נראה לי. בחמישי אנסה ללכת, אבל פחות מ11 ק״מ.
אבל זה די מבאס. אני אוהבת את החג ופיפסתי ככה גם סעודת חג, גם סעודת שבת והיום מין הסתם שלא אלך למימונה. יש בי גם חשש שאהפוך לפדלאה. הוצאתי מהwikihow מדריך לאימון ביתי למקרים של רגל פצועה אבל אין מה להשוות את זה לשגרת האימונים שלי.
בעלת הדירה שלי מקסימה וממש דואגת לי. אבל אוף.
גם בשלישי בבוקר מאוד ציפיתי להליכה דרך אזור חדש ופורח שגיליתי במהלך ההליכה (סליחה, צליעה) האחרונה שלי. אני לא יודעת אם אני מגזימה. אולי יומיים מנוחה יספיקו? מצד שני, אם לא אתן לברך את המנוחה הדרושה לה, אחר כך אצטרך לקחת מנוחה אפילו יותר ארוכה.
פסח שני - למה לא יכולת להגיע שבוע הבא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה