לא ברור ממש מה קורה איתי השבוע. יום ראשון הלכתי לפקולטה ולא ממש הצלחתי לעבוד יותר מדי, יום שני עבדתי מהבית, יום שלישי עבדתי מחוץ לפריז, רביעי התבאסתי לאכול לבד ועזבתי את הפקולטה בצהרים, אתמול יצאתי מהבית ב7:30 ועבדתי עד חצות (עניין האור עד שעה מאוחרת מבלבל אותי) והיום שוב נשארתי לעבוד מהבית.
את הפסקה הזו כתבתי לפני יותר משבוע והיא נשארה מיותמת בטיוטות והיא כאילו נכתבה על שבוע שחלף ונשכח.
לפני כמה ימים חברה שלי הגיעה לבקר אותי. היא הגיעה לזמן מאוד קצר אבל זה בהחלט היה מספק. מאוד התגעגעתי אליה וללהיות איתה, מה שלא קרה מספיק גם לפני שעזבתי. לפני שהיא הגיעה, בעלת הדירה מאוד חששה ולא ממש שמחה שחברה מישראל תבוא לישון אצלינו. אבל, הפלא ופלא, ממש כמו שבהתחלה היא היתה חשדנית וחששנית כלפי, היא נפתחה מהר מאוד גם אליה ואפילו התלוננה שהיא ביקרה לזמן קצר מדי. אין מה להגיד, יש לי בעלת דירה מוזרה ומקסימה :)
נחזור קצת ליום שני. היום התחיל בסדר לחלוטין, הליכה לכיוון הקמפוס הרחוק ושיעור צרפתית (שלישי הבא מבחן מעבר רמה!!! 😁). יש מין קטע כזה שהצרפתים אוהבים להפגין. בכל שבת מתכנסות כמה הפגנות המוניות על כל נושא, בין אם קיים ובין אם לא. מהר מאוד אחרי שהגעתי, הבנתי גם שלא תמיד הם יודעים על מה הם מפגינים, אבל העיקר שמפגינים. אם תחפשו בגוגל manifestasion Paris, תראו כל כך הרבה תוצאות ואירועים, שזה באמת כבר הפך את העניין לדי מגוחך. בכל אופן, אני פיתחתי לעצמי מין בדיחה כזו שמצחיקה רק אותי - הצהרתי שכחלק מהשתלבותי בתרבות הצרפתית, לפני שאעזוב אעשה הפגנה בכיכר הרפובליק נגד עקרונות השפה הצרפתית, ותמיד כשיש משהו לא מובן בשפה הצרפתית אני מוסיפה אותו לרשימת הנקודות עליהן אעשה את ה-Manifestasion. למה סיפרתי את כל זה? כנראה סתם כי המחשבות שלי קופצות מנושא לנושא.
אחרי הצהרים נפגשתי עם החברה שהגיעה לבקר אותי ופתאום ענן כתום.
.
שלא כמו כל הצרפתים הנדהמים שעמדו במקום וצפו בפלא הזה, אני התחלתי לרוץ לכיוון הענן המוזר, שנראה היה כקרוב אבל התברר כלפחות שני ק״מ ממני. כשהגעתי למקום, הבנתי שהענן הוא בעצם עשן ושהנוטר דאם עולה באש.
חברה שלי, שלא רצה כמוני, הגיעה כרבע שעה אחרי. בעוד אני לקחתי את העניין די בהומור (התבדחתי שזה סמל של חג הפסחא שיבטיח שאף אחד לא ישכח את ישו השבוע), חברה שלי ממש התחילה להתייפח שם. האמת שזה קצת לא מובן לי. אולי זו העובדה שהספקנו לבקר במקום ממש לפני שהוא נשרף (זה היה האתר הראשון שהלכנו אליו), או אולי סוג של שוק שמבנה כזה אדיר (תרתי משמע) נשרף לנו מול העיניים, בכל אופן, היא עמדה שם והתייפחה תוך שהיא כותבת מליון הודעות בוואטסאפ, פייסבוק וחבריהם.
אני לא יודעת כמה זמן בדיוק עבר, אבל פתאום הצריח הגדול נטה ימינה. כולם הביטו בשקט ו״אוווווווווווו!!!!!!!״. הצריל נפל וקהל הצופים קרא ממש כמו במשחק כדורגל.
בלילה כבר מאות אנשים התכנסו בכל גשרי העיר כדי לצפות בפלא הזה נשרף. מאות אנשים עם מצלמות ואספקת חטיפים שלא תבייש ילד שיוצא לטיול שנתי עמדו וצפו כמו בסרט.
למחרת דיברתי על זה שוב עם אותה חברה וגם עם בעלת הדירה, ששתיהן לקחו את הארוע מאוד קשה. ניסיתי להסביר להן שאני, כחלק מהדרך בה אני רואה את העולם, מסרבת לבכות על בניינים, אדמה, מוצרים אלקטרוניים או כל דבר שהוא חסר חיים. אם היו אנשים במקום, אז כן הייתי בוכה אבל מה שנשרף, עד כמה יקר שלא יהיה, לא היה בעל נשמה. המשמעות היחידה שהיתה לו היא הסמליות שייחסו לו, אם כסמל אומנות או שסימבול דתי, שאותם אפשר יהיה לשחזר. חיים לא ניתן לשחזר, בין אם זה חיי אדם, בעל חיים או צמח ולכן רק עליהם אני מוכנה לבכות. לדעתי, ייחוס משמעות כל כך עמוקה לחפצים מוביל לפעמים למלחמות או קונפליקטים חסרי בסיס אמיתי, וכמו שהצרפתים אומרים, זה Dommage. בעלת הדירה לא ממש הבינה על מה אני מדברת וחברה שלי פשוט לא הסכימה איתי. וזה בסדר.
-----------
ליל הסדר היה שונה.
בישראל, את לילות הסדר הייתי חוגגת עם משפחה חרדית-ליטאית שאימצה אותי אליה כשהייתי סטודנטית. בכל שנה, ליל הסדר כלל הרבה מאוד הסברים, משחקי ידע וחידונים - שילוב מעניין של חידות מהעלון החרדי וחידות שאני הדפסתי בכל מועד מהאתר של האקדמיה ללשון. בכל שנה התקיים מצוד אחרי שני אפיקומנים (לי וילדה הקטנה 😉) ועד שהגענו לשולחן עורך, כבר לא נשאר זמן לאכול ונאלצנו לנשנש תוך כדי המשך קריאת ההגדה. את ליל הסדר סיימנו בדרך כלל בסביבות 4-5 לפנות בוקר.
הפעם, הוזמנתי להתארח אצל משפחה צרפתית נחמדה. הסדר עצמו התחיל עוד לפני כניסת החג ולא כלל אפילו שאלה אחת. ההגדה נקראה בצרפתית, ממש כמו קריאת ידיעות ברדיו ואף אחד לא באמת הבין או התעניין שמשמעות הדברים. סתם כדי להמחיש ״ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים" נאמר כחלק מרצף אחד ללא שום נטילה ממשית. אז היה מוזר ושונה ומהות הסדר היתה דווקא הארוחה עצמה והרבה מאוד בדיחות וסיפורים משפחתיים. את הסדר סיימנו בסביבות חצות וקצת צחקו על העובדה שאני נשארתי בשולחן בזמן שכולם קמו ללכת. אני ציפיתי להמשך קריאת ההגדה אבל לא.
בבסך הכל, ליל הסדר כארוע דתי היה די מאכזב מבחינתי אבל אני שמחה מאוד שהלכתי אליהם. זכיתי להכיר משפחה מקסימה וכבר הבוקר קיבלתי מהם הזמנה לבוא גם בסופ״ש הקרוב.
את ליל הסדר השני ביליתי אתמול עם בית חב״ד של הסטודנטים. מסתבר שהסדר השני נערך יותר בחיפזון מזה הראשון, ולא באמת הצלחתי לעקוב אחרי הקריאה. מה שכן, התיישבתי ליד מישהי מאוד נחמדה שלא הכרתי לפני והסדר עצמו עבר ממש בכיף.
יש בפריז עוד מישהי ישראלית שמגיעה לפעמים לאותו בית חב״ד. כשהיא מגיעה אני מרגישה סוג של קריעה בין לדבר איתה לבין לדבר ולהכיר את יתר האנשים. למרות שהיא הגיעה לצרפת כמה חודשים לפני, היא עדיין לא מדברת או מבינה בכלל את השפה ואני מרגישה קצת רע בשבילה. היא מעולם לא התלוננה על חוסר היכולת לתקשר בצרפתית והרבה אנשים אפילו שמחים לדבר איתה בעברית אבל עדיין, אי אפשר ככה באמת להשתלב בשיחה ורוב הדיבורים שלה הם אחד על אחד.
מהבחינה הזו כנראה שהיא יותר מרתקת ממני. היא אוהבת לדבר בעברית ושמחה עם כל שיחה עברית שמגיעה אליה, וכמובן שכל החברים שלה הם ישראלים או ישראלים לשעבר. אני, לעומת זאת, מדברת רק בצרפתית (צולעת ביותר) וממש לא מאפשרת לאנשים לדבר איתי בעברית או אנגלית (quoi? Je n'ai pas compris שזה בעצם אומר ש״לא הבנתי״). זה נשמע מעצבן ולא נחמד בעליל אבל זו הדרך היחידה לגרום לאנשים לא לדבר איתי באנגלית או עברית. אם אני לא נוהגת ככה, שפת השיחה משתנה אוטומטית אחרי שאני מוציאה את המשפט הראשון מהפה ושומעים את המבטא הזר שלי. אולי אני מגזימה אבל באמת שחשובה לי ההשתלבות ואני רואה את זה כמו השקעה והקרבה שישמשו אותי בטווח הרחוק. מיותר לציין שאני לא מסתובבת עם ישראלים? קיים בי מין חשש כזה שאם אצמד לקהילה המוכרת, אהפוך להיות ממש כמו הרוסים או הצרפתים שגרים בישראל במשך שנים ועדיין לא מצליחים לדבר בעברית.
אחרי ליל הסדר עצמו לקחנו יחד את המטרו. אני לא בטוחה שכתבתי על זה כאן אבל אני כמעט ולא משתמשת בתחבורה ציבורית. אני אוהבת ללכת לכל מקום ברגל, ולוקחת את המטרו רק במקרי קיצון. אתמול הרגשתי מאוד מסוחררת במהלך כל היום והבטחתי לאותה חברה ישראלית שאחזור איתה במטרוץ בדיעבד הסתבר שהסחרחורת שליוותה אותי מהבוקר כנראה היתה תוצאה של אכילה לא מספקת, כי היא חלפה לחלוטין אחרי הסדר. אבל הבטחתי והייתי חייבת לקיים.
מבחינתי נסיעה במטרו מלווה בסוג של תחושת פספוס. אני מאוד אוהבת להסתובב ברחובות ובנוסף, משהו מרגיש לי מוזר שמעבר משתי בין שתי נקודות לא רחוקות במיוחד ללא שום השקעת מאמץ כלשהו. קשה לי להסביר את זה... בכל אופן, במעבר בין מטרו למטרו, הלכו מלפנינו אישה וצעיר נחמד שהלך ממש מאחוריה. פתאום שמתי לב שהיד שלו נשלחת לעבר התיק שלה ומתחילה לפתוח אותו. מיד קראתי ורצתי לכיוונה, והיא מיד הסתובבה ותפסה את התיק. היא האשימה אותו שהוא ניסה לפתוח לה את התיק והוא ממש ״נעלב״ והפך פתאום לתקיף. אני נעמדתי לידה ובעצם עצרתי אותו מלתקוף אותה. נשארתי לידה עד שהוא עזב והיא הודתה לי. חברה שלי אמרה שהיא מעדיפה לא להתערב במקרים כאלה כי בעצם סיכנתי את עצמי. לא יודעת, לי זה מרגיש טבעי ומאוד הייתי רוצה שאנשים יסייעו לי במקרים כאלה. מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך? בהחלט, גם אם בקונטרה.
זה היה פוסט מאוד מעורב ואני מרגישה שאם לא אפסיק לכתוב, הוא פשוט לא יסתיים.
אז המשך חג שמח!
את הפסקה הזו כתבתי לפני יותר משבוע והיא נשארה מיותמת בטיוטות והיא כאילו נכתבה על שבוע שחלף ונשכח.
לפני כמה ימים חברה שלי הגיעה לבקר אותי. היא הגיעה לזמן מאוד קצר אבל זה בהחלט היה מספק. מאוד התגעגעתי אליה וללהיות איתה, מה שלא קרה מספיק גם לפני שעזבתי. לפני שהיא הגיעה, בעלת הדירה מאוד חששה ולא ממש שמחה שחברה מישראל תבוא לישון אצלינו. אבל, הפלא ופלא, ממש כמו שבהתחלה היא היתה חשדנית וחששנית כלפי, היא נפתחה מהר מאוד גם אליה ואפילו התלוננה שהיא ביקרה לזמן קצר מדי. אין מה להגיד, יש לי בעלת דירה מוזרה ומקסימה :)
נחזור קצת ליום שני. היום התחיל בסדר לחלוטין, הליכה לכיוון הקמפוס הרחוק ושיעור צרפתית (שלישי הבא מבחן מעבר רמה!!! 😁). יש מין קטע כזה שהצרפתים אוהבים להפגין. בכל שבת מתכנסות כמה הפגנות המוניות על כל נושא, בין אם קיים ובין אם לא. מהר מאוד אחרי שהגעתי, הבנתי גם שלא תמיד הם יודעים על מה הם מפגינים, אבל העיקר שמפגינים. אם תחפשו בגוגל manifestasion Paris, תראו כל כך הרבה תוצאות ואירועים, שזה באמת כבר הפך את העניין לדי מגוחך. בכל אופן, אני פיתחתי לעצמי מין בדיחה כזו שמצחיקה רק אותי - הצהרתי שכחלק מהשתלבותי בתרבות הצרפתית, לפני שאעזוב אעשה הפגנה בכיכר הרפובליק נגד עקרונות השפה הצרפתית, ותמיד כשיש משהו לא מובן בשפה הצרפתית אני מוסיפה אותו לרשימת הנקודות עליהן אעשה את ה-Manifestasion. למה סיפרתי את כל זה? כנראה סתם כי המחשבות שלי קופצות מנושא לנושא.
אחרי הצהרים נפגשתי עם החברה שהגיעה לבקר אותי ופתאום ענן כתום.
.
אני לא יודעת כמה זמן בדיוק עבר, אבל פתאום הצריח הגדול נטה ימינה. כולם הביטו בשקט ו״אוווווווווווו!!!!!!!״. הצריל נפל וקהל הצופים קרא ממש כמו במשחק כדורגל.
יש צריח ↑ ואין צריח ↓
בלילה כבר מאות אנשים התכנסו בכל גשרי העיר כדי לצפות בפלא הזה נשרף. מאות אנשים עם מצלמות ואספקת חטיפים שלא תבייש ילד שיוצא לטיול שנתי עמדו וצפו כמו בסרט.
למחרת דיברתי על זה שוב עם אותה חברה וגם עם בעלת הדירה, ששתיהן לקחו את הארוע מאוד קשה. ניסיתי להסביר להן שאני, כחלק מהדרך בה אני רואה את העולם, מסרבת לבכות על בניינים, אדמה, מוצרים אלקטרוניים או כל דבר שהוא חסר חיים. אם היו אנשים במקום, אז כן הייתי בוכה אבל מה שנשרף, עד כמה יקר שלא יהיה, לא היה בעל נשמה. המשמעות היחידה שהיתה לו היא הסמליות שייחסו לו, אם כסמל אומנות או שסימבול דתי, שאותם אפשר יהיה לשחזר. חיים לא ניתן לשחזר, בין אם זה חיי אדם, בעל חיים או צמח ולכן רק עליהם אני מוכנה לבכות. לדעתי, ייחוס משמעות כל כך עמוקה לחפצים מוביל לפעמים למלחמות או קונפליקטים חסרי בסיס אמיתי, וכמו שהצרפתים אומרים, זה Dommage. בעלת הדירה לא ממש הבינה על מה אני מדברת וחברה שלי פשוט לא הסכימה איתי. וזה בסדר.
-----------
ליל הסדר היה שונה.
בישראל, את לילות הסדר הייתי חוגגת עם משפחה חרדית-ליטאית שאימצה אותי אליה כשהייתי סטודנטית. בכל שנה, ליל הסדר כלל הרבה מאוד הסברים, משחקי ידע וחידונים - שילוב מעניין של חידות מהעלון החרדי וחידות שאני הדפסתי בכל מועד מהאתר של האקדמיה ללשון. בכל שנה התקיים מצוד אחרי שני אפיקומנים (לי וילדה הקטנה 😉) ועד שהגענו לשולחן עורך, כבר לא נשאר זמן לאכול ונאלצנו לנשנש תוך כדי המשך קריאת ההגדה. את ליל הסדר סיימנו בדרך כלל בסביבות 4-5 לפנות בוקר.
הפעם, הוזמנתי להתארח אצל משפחה צרפתית נחמדה. הסדר עצמו התחיל עוד לפני כניסת החג ולא כלל אפילו שאלה אחת. ההגדה נקראה בצרפתית, ממש כמו קריאת ידיעות ברדיו ואף אחד לא באמת הבין או התעניין שמשמעות הדברים. סתם כדי להמחיש ״ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים" נאמר כחלק מרצף אחד ללא שום נטילה ממשית. אז היה מוזר ושונה ומהות הסדר היתה דווקא הארוחה עצמה והרבה מאוד בדיחות וסיפורים משפחתיים. את הסדר סיימנו בסביבות חצות וקצת צחקו על העובדה שאני נשארתי בשולחן בזמן שכולם קמו ללכת. אני ציפיתי להמשך קריאת ההגדה אבל לא.
בבסך הכל, ליל הסדר כארוע דתי היה די מאכזב מבחינתי אבל אני שמחה מאוד שהלכתי אליהם. זכיתי להכיר משפחה מקסימה וכבר הבוקר קיבלתי מהם הזמנה לבוא גם בסופ״ש הקרוב.
את ליל הסדר השני ביליתי אתמול עם בית חב״ד של הסטודנטים. מסתבר שהסדר השני נערך יותר בחיפזון מזה הראשון, ולא באמת הצלחתי לעקוב אחרי הקריאה. מה שכן, התיישבתי ליד מישהי מאוד נחמדה שלא הכרתי לפני והסדר עצמו עבר ממש בכיף.
יש בפריז עוד מישהי ישראלית שמגיעה לפעמים לאותו בית חב״ד. כשהיא מגיעה אני מרגישה סוג של קריעה בין לדבר איתה לבין לדבר ולהכיר את יתר האנשים. למרות שהיא הגיעה לצרפת כמה חודשים לפני, היא עדיין לא מדברת או מבינה בכלל את השפה ואני מרגישה קצת רע בשבילה. היא מעולם לא התלוננה על חוסר היכולת לתקשר בצרפתית והרבה אנשים אפילו שמחים לדבר איתה בעברית אבל עדיין, אי אפשר ככה באמת להשתלב בשיחה ורוב הדיבורים שלה הם אחד על אחד.
מהבחינה הזו כנראה שהיא יותר מרתקת ממני. היא אוהבת לדבר בעברית ושמחה עם כל שיחה עברית שמגיעה אליה, וכמובן שכל החברים שלה הם ישראלים או ישראלים לשעבר. אני, לעומת זאת, מדברת רק בצרפתית (צולעת ביותר) וממש לא מאפשרת לאנשים לדבר איתי בעברית או אנגלית (quoi? Je n'ai pas compris שזה בעצם אומר ש״לא הבנתי״). זה נשמע מעצבן ולא נחמד בעליל אבל זו הדרך היחידה לגרום לאנשים לא לדבר איתי באנגלית או עברית. אם אני לא נוהגת ככה, שפת השיחה משתנה אוטומטית אחרי שאני מוציאה את המשפט הראשון מהפה ושומעים את המבטא הזר שלי. אולי אני מגזימה אבל באמת שחשובה לי ההשתלבות ואני רואה את זה כמו השקעה והקרבה שישמשו אותי בטווח הרחוק. מיותר לציין שאני לא מסתובבת עם ישראלים? קיים בי מין חשש כזה שאם אצמד לקהילה המוכרת, אהפוך להיות ממש כמו הרוסים או הצרפתים שגרים בישראל במשך שנים ועדיין לא מצליחים לדבר בעברית.
אחרי ליל הסדר עצמו לקחנו יחד את המטרו. אני לא בטוחה שכתבתי על זה כאן אבל אני כמעט ולא משתמשת בתחבורה ציבורית. אני אוהבת ללכת לכל מקום ברגל, ולוקחת את המטרו רק במקרי קיצון. אתמול הרגשתי מאוד מסוחררת במהלך כל היום והבטחתי לאותה חברה ישראלית שאחזור איתה במטרוץ בדיעבד הסתבר שהסחרחורת שליוותה אותי מהבוקר כנראה היתה תוצאה של אכילה לא מספקת, כי היא חלפה לחלוטין אחרי הסדר. אבל הבטחתי והייתי חייבת לקיים.
מבחינתי נסיעה במטרו מלווה בסוג של תחושת פספוס. אני מאוד אוהבת להסתובב ברחובות ובנוסף, משהו מרגיש לי מוזר שמעבר משתי בין שתי נקודות לא רחוקות במיוחד ללא שום השקעת מאמץ כלשהו. קשה לי להסביר את זה... בכל אופן, במעבר בין מטרו למטרו, הלכו מלפנינו אישה וצעיר נחמד שהלך ממש מאחוריה. פתאום שמתי לב שהיד שלו נשלחת לעבר התיק שלה ומתחילה לפתוח אותו. מיד קראתי ורצתי לכיוונה, והיא מיד הסתובבה ותפסה את התיק. היא האשימה אותו שהוא ניסה לפתוח לה את התיק והוא ממש ״נעלב״ והפך פתאום לתקיף. אני נעמדתי לידה ובעצם עצרתי אותו מלתקוף אותה. נשארתי לידה עד שהוא עזב והיא הודתה לי. חברה שלי אמרה שהיא מעדיפה לא להתערב במקרים כאלה כי בעצם סיכנתי את עצמי. לא יודעת, לי זה מרגיש טבעי ומאוד הייתי רוצה שאנשים יסייעו לי במקרים כאלה. מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך? בהחלט, גם אם בקונטרה.
זה היה פוסט מאוד מעורב ואני מרגישה שאם לא אפסיק לכתוב, הוא פשוט לא יסתיים.
אז המשך חג שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה