אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם חשבתי הרבה על הנושא של מה שקורה בארץ. לקחתי מאוד קשה את העניין.
אם להיות כנה, זו הפעם הראשונה שכל כך אכפת לי. עד היום שמרתי מרחק מחדשות ופוליטיקה, ורוב החדשות שהייתי קוראת הן ״זווית״, ״דעת״, ״אלכסון״ ועדכונים זרים. כן, כזו אני, אוהבת לקרוא מגוון דעות ובו בזמן לשמור מרחק. אז קודם כל, מאז אותו מקרה, חזרתי לשמירת המרחק. החדשות היחידות שאני מקשיבה להן הן תחנת רדיו שנקראת le journal en français facile, שאלה בעצם חדשות בצרפתית פשוטה יחסית. שמעתי בימים האחרונים על משהו עם טראמפ ונתניהו אבל הצרפתית שלי כל כך דפוקה שלא הבנתי על מה היה מדובר בדיוק, חוץ מזה שזה אמור לעזור לנתניהו בבחירות. אוקיי.
חוץ מזה, התחלתי לתהות לגבי העתיד. אני לא רוצה להיות חלק ממשהו כל כך גזעני וזה גורם לי לחשוב אם כדאי לי לכוון את עצמי לכיוון חזרה לארץ או פשוט לכיוון של המשרה הכי טובה. די ברור לי שאם המצב ממשיך ככה, אני לא חוזרת - אני פשוט לא הולכת לתרום חלק מההכנסה שלי לטובת גוף שמפלה אוכלוסיות שלמות על סמך גורם לא רלוונטי (דת, גזע, מין, זרם, צבע, YouNameIt). זה יותר מדי מזכיר לי סיפורים שסבא שלי סיפר בעדות שהוא נתן ליד ושם והרבה פעמים נדמה לי שאנשים שכחו, או אולי אף פעם לא הבינו, מה קרה לנו פעם.
״לזכור, ודבר לא לשכוח״. מה זה אומר בעצם? אני מניחה שלכל אדם משמעות המשפט הזו היא שונה. עבורי, זה אומר ללמוד מהעבר על מנת להפוך את העתיד לטוב יותר. עבורי, זה לא אומר לחפש נקמה או לנטור טינה, אלא לנצל את הנסיון שנצבר מאותו אירוע על מנת לשפר את העתיד, ולא רק עבור עצמי, אלא גם בעבור אנשים אחרים ומכאן גם בעבור הדורות הבאים.
לנושא אחר, היו לי כמה שבועות קשים. נדמה שהמחקר שלי נסוג 80 צעדים אחורה מבחינת ההתקדמות וביליתי חודש שלם בנסיונות נואשים ולא מוצלחים לקבל נתונים שאוכל לעבוד איתם. שבוע שעבר היה השיא, ופשוט מצאתי את עצמי לא מצליחה לישון מרוב מתח, עושה ספורט בצורה מטורפת, חסרת תאבון או חשק לאכול, ואפילו התחלתי לבכות באקראיות, מה שקורה לי רק במצבי ביאוס קיצוניים. למנחה שלי לא באמת אכפת מהמחקר שלי. האמת היא שהוא אמר לי לפני חודשיים בערך שרמת המתמטיקה שלי זהה לזו של ילד בתיכון ושאני פשוט לא מספיק טובה בשביל לעבוד איתו. חשבתי באותו רגע שהולכים להעיף אותי מהתוכנית אבל מסתבר שזה לא עובד ככה. אמנם אני לא טובה בעבודה תאורתית אבל דווקא בצד האמפירי והסטטיסטי אני מאוד חזקה, ויש לי נסיון וידע מתחום הרקע, שזה משהו שאין לאף אדם אחר במחלקה (אני בחוג שהוא סוג של התמחות ספציפית של תחום רחב מאוד). אז נשארתי, מינוס מנחה שדואג לי. המנחה אמר שהוא נשאר המנחה שלי על הנייר אבל שכל העבודה תתבצע עם חוקרת אחרת. עד כאן הכל נשמע סבבה, רק שהסתבר שהחוקרת המדוברת בכלל לא יכולה לעבוד איתי באופן כזה, מה שאומר שהמנחה האמיתי שעוזר לי במחקר הוא אני ועצמי.
דיברתי שבוע שעבר עם ראש החוג וביקשתי להחליף מנחה אבל זה לא משהו שהם רוצים לעשות. מסתבר שהמנחה שלי פשוט לא יודע לעבוד עם אנשים (קוראים לו במחלקה שלדון קופר, ולא בלי סיבה) וראש החוג רוצה ללמד אותו לעבוד עם אנשים. הדוקטורנט הקודם שלו מסתבר שגם התברר כלא מספיק טוב בשבילו והפעם ראש החוג רוצה שהנסיון יהיה מוצלח.
מה שכן, בקרוב מאוד יש לי וועדת תזה ואני שוקלת להגיד שם שאני מבקשת להחליף, או לפחות להוסיף, מנחה כדי שיהיה לי מישהו שמנחה אותי.
אז מה קרה ם הלחץ? חשבתי וחשבתי וקראתי וקראתי והחלטתי שהחלק הראשון של התזה יהיה פשוט סקירה של מחקרים ומודלים. זה בעצם אומר שגם אם אין לי נתונים, אני עדיין לא אבזבז את הזמן שלי. נקווה לטוב.
שבוע שעבר השתתפתי באיזה קורס נחמד ומאוד מצומצם לכתיבה אקדמית עם מרצה שהגיעה מאוניברסיטת Leeds. היה מאוד כיף והכרתי חברה חדשה. הופתעתי לראות ששני הסטודנטים הזרים הנוספים נמצאים כאן כבר 3 שנים ולא מדברים בכלל את השפה. הם טוענים שהשפה מאוד קשה. וול, אוקיי. זה ממש כמו ידיד ירדני שלי שעשה מאסטר ודוקטורט בארץ ועדיין לא מדבר עברית או, במקרה גרוע יותר, עולים מצרפת או מרוסיה שלא יודעים לתקשר עם המערכת.
פורים היה חביב. מסתבר שהצרפתים לא ממש בעניין של תחפושות. בMardi Gras שנחגג באוניברסיטה הייתי היחידה (כן, כן, היחידה!) שהתחפשה. זה היה מביך למדי. בפורים היו כמה שהתחפשו אבל ללא ספק התחפושות היו משמימות. התחפושת שלי היה לא מושקעת בעליל ועדיין היתה הכי טובה. מזל שהבנתי מראש שכנראה פורים לא לא יהיה ממש כמו בארץ כי הרעיון המקורי לתחפושת היה להתחפש יחד עם חברה שבאה איתי למסיבה לנערה פלסטינית (אני, עם רעלה, עפיפון עם אש בקצה, צעיף פלסטיני ותיק גב פתוח ומלא באבנים מדומות) ולנער מתנחל (חברה שלי עם כיפה ופאות גדולות, בגדים זרוקים, תינוק מקדימה ורובה על הגב). אחרי המסיבה באוניברסיטה הבנתי שכנראה עדיף לשאול ומנהלת המסיבה אמרה לי שזה יתקבל מאוד לא טוב אם נתחפש לזה. אז התחפשנו למשהו יותר סולידי (אני עם המסכה).
הקטע המשעשע היה שמדובר במסיבה סגורה עם מספר מקומות מוגבל. החברה שלי בכלל מוסלמית (מקטאר) ובהרשמה שיניתי לה את השם למשהו יותר יהודי ואמרתי לה להגיד שהיא מאנגליה או משהו כזה. כשמנהלת הבית חב״ד שאלה אותה מאיפה היא, החכמה הגדולה אמרה בחריין. מזלה הגדול הוא שמנהלת הבית חב״ד לא חזקה בגאוגרפיה וכשהיא שאלה אותי מה זה בחריין, היא הסתפקה בתשובה ״מדינה באסיה״ ולא טרחה לפתוח אטלס. חברה שלי להגנתה אמרה לי שזו היתה תשובה לגיטימית כי בבחריין יש יהודים. וול, גם בלבנון יש קהילה יהודית אבל זו לא המדינה הראשונה, וגם לא העשירית, שהייתי מציינת אם הייתי מעמידה פני יהודיה...
שבוע הבא אהיה משני עד שישי בסמינר בדיז׳ון (יאאי!). אף פעם לא הייתי שם ואני מתרגשת לקראת ההזדמנות לראות את המקום, ובעיקר את הגן הבוטני.
ואם כבר עסקיננו בבוטאני, התחיל כאן האביב ואני עוקבת אחר שלבי הפריחה של הצמחים השונים :)
האמת היא שמה שמעניין באמת היא הפריחה ביער. הקטע הוא שבכל פעם שהלכתי לשם התאורה לא היה משהו ולא הצלחתי לקחת תמונות טובות. אבל אמשיך לנסות עד שיצליח :)
אם להיות כנה, זו הפעם הראשונה שכל כך אכפת לי. עד היום שמרתי מרחק מחדשות ופוליטיקה, ורוב החדשות שהייתי קוראת הן ״זווית״, ״דעת״, ״אלכסון״ ועדכונים זרים. כן, כזו אני, אוהבת לקרוא מגוון דעות ובו בזמן לשמור מרחק. אז קודם כל, מאז אותו מקרה, חזרתי לשמירת המרחק. החדשות היחידות שאני מקשיבה להן הן תחנת רדיו שנקראת le journal en français facile, שאלה בעצם חדשות בצרפתית פשוטה יחסית. שמעתי בימים האחרונים על משהו עם טראמפ ונתניהו אבל הצרפתית שלי כל כך דפוקה שלא הבנתי על מה היה מדובר בדיוק, חוץ מזה שזה אמור לעזור לנתניהו בבחירות. אוקיי.
חוץ מזה, התחלתי לתהות לגבי העתיד. אני לא רוצה להיות חלק ממשהו כל כך גזעני וזה גורם לי לחשוב אם כדאי לי לכוון את עצמי לכיוון חזרה לארץ או פשוט לכיוון של המשרה הכי טובה. די ברור לי שאם המצב ממשיך ככה, אני לא חוזרת - אני פשוט לא הולכת לתרום חלק מההכנסה שלי לטובת גוף שמפלה אוכלוסיות שלמות על סמך גורם לא רלוונטי (דת, גזע, מין, זרם, צבע, YouNameIt). זה יותר מדי מזכיר לי סיפורים שסבא שלי סיפר בעדות שהוא נתן ליד ושם והרבה פעמים נדמה לי שאנשים שכחו, או אולי אף פעם לא הבינו, מה קרה לנו פעם.
״לזכור, ודבר לא לשכוח״. מה זה אומר בעצם? אני מניחה שלכל אדם משמעות המשפט הזו היא שונה. עבורי, זה אומר ללמוד מהעבר על מנת להפוך את העתיד לטוב יותר. עבורי, זה לא אומר לחפש נקמה או לנטור טינה, אלא לנצל את הנסיון שנצבר מאותו אירוע על מנת לשפר את העתיד, ולא רק עבור עצמי, אלא גם בעבור אנשים אחרים ומכאן גם בעבור הדורות הבאים.
לנושא אחר, היו לי כמה שבועות קשים. נדמה שהמחקר שלי נסוג 80 צעדים אחורה מבחינת ההתקדמות וביליתי חודש שלם בנסיונות נואשים ולא מוצלחים לקבל נתונים שאוכל לעבוד איתם. שבוע שעבר היה השיא, ופשוט מצאתי את עצמי לא מצליחה לישון מרוב מתח, עושה ספורט בצורה מטורפת, חסרת תאבון או חשק לאכול, ואפילו התחלתי לבכות באקראיות, מה שקורה לי רק במצבי ביאוס קיצוניים. למנחה שלי לא באמת אכפת מהמחקר שלי. האמת היא שהוא אמר לי לפני חודשיים בערך שרמת המתמטיקה שלי זהה לזו של ילד בתיכון ושאני פשוט לא מספיק טובה בשביל לעבוד איתו. חשבתי באותו רגע שהולכים להעיף אותי מהתוכנית אבל מסתבר שזה לא עובד ככה. אמנם אני לא טובה בעבודה תאורתית אבל דווקא בצד האמפירי והסטטיסטי אני מאוד חזקה, ויש לי נסיון וידע מתחום הרקע, שזה משהו שאין לאף אדם אחר במחלקה (אני בחוג שהוא סוג של התמחות ספציפית של תחום רחב מאוד). אז נשארתי, מינוס מנחה שדואג לי. המנחה אמר שהוא נשאר המנחה שלי על הנייר אבל שכל העבודה תתבצע עם חוקרת אחרת. עד כאן הכל נשמע סבבה, רק שהסתבר שהחוקרת המדוברת בכלל לא יכולה לעבוד איתי באופן כזה, מה שאומר שהמנחה האמיתי שעוזר לי במחקר הוא אני ועצמי.
דיברתי שבוע שעבר עם ראש החוג וביקשתי להחליף מנחה אבל זה לא משהו שהם רוצים לעשות. מסתבר שהמנחה שלי פשוט לא יודע לעבוד עם אנשים (קוראים לו במחלקה שלדון קופר, ולא בלי סיבה) וראש החוג רוצה ללמד אותו לעבוד עם אנשים. הדוקטורנט הקודם שלו מסתבר שגם התברר כלא מספיק טוב בשבילו והפעם ראש החוג רוצה שהנסיון יהיה מוצלח.
מה שכן, בקרוב מאוד יש לי וועדת תזה ואני שוקלת להגיד שם שאני מבקשת להחליף, או לפחות להוסיף, מנחה כדי שיהיה לי מישהו שמנחה אותי.
אז מה קרה ם הלחץ? חשבתי וחשבתי וקראתי וקראתי והחלטתי שהחלק הראשון של התזה יהיה פשוט סקירה של מחקרים ומודלים. זה בעצם אומר שגם אם אין לי נתונים, אני עדיין לא אבזבז את הזמן שלי. נקווה לטוב.
שבוע שעבר השתתפתי באיזה קורס נחמד ומאוד מצומצם לכתיבה אקדמית עם מרצה שהגיעה מאוניברסיטת Leeds. היה מאוד כיף והכרתי חברה חדשה. הופתעתי לראות ששני הסטודנטים הזרים הנוספים נמצאים כאן כבר 3 שנים ולא מדברים בכלל את השפה. הם טוענים שהשפה מאוד קשה. וול, אוקיי. זה ממש כמו ידיד ירדני שלי שעשה מאסטר ודוקטורט בארץ ועדיין לא מדבר עברית או, במקרה גרוע יותר, עולים מצרפת או מרוסיה שלא יודעים לתקשר עם המערכת.
פורים היה חביב. מסתבר שהצרפתים לא ממש בעניין של תחפושות. בMardi Gras שנחגג באוניברסיטה הייתי היחידה (כן, כן, היחידה!) שהתחפשה. זה היה מביך למדי. בפורים היו כמה שהתחפשו אבל ללא ספק התחפושות היו משמימות. התחפושת שלי היה לא מושקעת בעליל ועדיין היתה הכי טובה. מזל שהבנתי מראש שכנראה פורים לא לא יהיה ממש כמו בארץ כי הרעיון המקורי לתחפושת היה להתחפש יחד עם חברה שבאה איתי למסיבה לנערה פלסטינית (אני, עם רעלה, עפיפון עם אש בקצה, צעיף פלסטיני ותיק גב פתוח ומלא באבנים מדומות) ולנער מתנחל (חברה שלי עם כיפה ופאות גדולות, בגדים זרוקים, תינוק מקדימה ורובה על הגב). אחרי המסיבה באוניברסיטה הבנתי שכנראה עדיף לשאול ומנהלת המסיבה אמרה לי שזה יתקבל מאוד לא טוב אם נתחפש לזה. אז התחפשנו למשהו יותר סולידי (אני עם המסכה).
הקטע המשעשע היה שמדובר במסיבה סגורה עם מספר מקומות מוגבל. החברה שלי בכלל מוסלמית (מקטאר) ובהרשמה שיניתי לה את השם למשהו יותר יהודי ואמרתי לה להגיד שהיא מאנגליה או משהו כזה. כשמנהלת הבית חב״ד שאלה אותה מאיפה היא, החכמה הגדולה אמרה בחריין. מזלה הגדול הוא שמנהלת הבית חב״ד לא חזקה בגאוגרפיה וכשהיא שאלה אותי מה זה בחריין, היא הסתפקה בתשובה ״מדינה באסיה״ ולא טרחה לפתוח אטלס. חברה שלי להגנתה אמרה לי שזו היתה תשובה לגיטימית כי בבחריין יש יהודים. וול, גם בלבנון יש קהילה יהודית אבל זו לא המדינה הראשונה, וגם לא העשירית, שהייתי מציינת אם הייתי מעמידה פני יהודיה...
שבוע הבא אהיה משני עד שישי בסמינר בדיז׳ון (יאאי!). אף פעם לא הייתי שם ואני מתרגשת לקראת ההזדמנות לראות את המקום, ובעיקר את הגן הבוטני.
ואם כבר עסקיננו בבוטאני, התחיל כאן האביב ואני עוקבת אחר שלבי הפריחה של הצמחים השונים :)
האמת היא שמה שמעניין באמת היא הפריחה ביער. הקטע הוא שבכל פעם שהלכתי לשם התאורה לא היה משהו ולא הצלחתי לקחת תמונות טובות. אבל אמשיך לנסות עד שיצליח :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה