שנה חדשה במלוא מובן המילה.
הצבתי לעצמי לא מזמן אתגר ובניתי את כל סביבת החיים עבורו. עד עכשיו זה עובד ואני מצפה שבמהלך השנה הוא יהפוך את הגדרתו מ"אתגר" ל"שִׁגְרָה".
בעוד 16 ימים בדיוק אני עושה את הצעד הכי גדול שעשיתי בחיים ואורזת את עצמי למקום חדש לגמרי, בו אני לא מכירה אף אחד ולא מדברת את השפה המקומית (ובו הכל מתנהל בשפה המקומית). הכל כדי להגיע למקום הטוב ביותר מבחינת הנושא בו התחלתי להתמחות בתואר השני ומתוך שאיפה ללמוד את השפה המקומית במהירות סבירה ובעיקר לא להתייאש (Attention alert! יש מצב שבחודשים הראשונים שם אחווה משבר רציני. לא קל להיות כל כך לבד במקום בו לא ביקרתי מעולם). המעבר צפוי להיות לתקופה של 3 שנים ומשם, באם אשרוד את כל הדרך לשם, האופק פתוח.
השנה שעברה עברה בטוב במרבית המובנים.
היתה לי שנה מאוד טובה מבחינה חברתית ומקצועית.
מבחינת אכילה, השנה התחילה בירידה במשקל שנבעה משינוי דרסטי בשגרה, אבל לא כזה שהצליח להשתלט עליי, ככה שעליתי כמעט את כל מה שירדתי. המחזור עדיין על תקן רון ארד (כמה שנים אני כבר בלי מחזור? הפסקתי לספור וזה לא סימן טוב) אבל אני מקפידה לשמור על עצמי.
ממבחינה חברתית, הרגשתי ממש טוב. בתחילת השנה החבר הקודם נפרד ממני אבל הרגשתי תמיד מוקפת חברים טובים. המשפחה המאמצת שלי תמיד היתה שם בשבילי, גם אם לא פיזית. הנסיעות התכופות לירושלים היו מלוות באירוח קבוע מצדם של הורים של חברה טובה, שגרמו לי להרגיש כמו הבת שמעולם לא הייתי. כל שבוע זכיתי לחיבוק חם ומרק ירקות חם לא פחות (אני חולת ירקות וחולת מרקי ירקות!). פעם ראשונה בחיים שמישהו התקשר לשאול מתי אני מגיעה וארז לי אוכל כשיצאתי בבוקר. היה כל כך נעים ועד עכשיו אני מתרגשת מהמחשבה על האהבה שקיבלתי והדברים שלמדתי מההזדמנות הזו שניתנה לי לחוות אהבה כל כך אימהית. את הנסיעות לירושלים הקפדתי גם ללוות במינימום שימוש בתחבורה ציבורית. להורי החברה ומשרדי התוכנית הלכתי תמיד ברגל, גם בימי החורף הקרים כביכול. חוויתי את ירושלים לאורך חלק נכבד של השנה, על כל השינויים שעוברים עליה ויצרתי לעצמי סיפור מופלא עם כמה זכרונות שמתועדים בתמונות. באמצע השנה הצטרפתי לקבוצת מטיילים מאוד נחמדה וחכמה ושם זכיתי לטייל הרבה וגם ללמוד הרבה דברים חדשים ומעניינים מאנשים חכמים עם ידע עצום. בחודשים האחרונים התחלתי לצאת עם מישהו שנראה שמאוד אוהב אותי. מאוד כיף לי איתו אבל קשה לי להבין אם אני באמת מרגישה משהו רציני או סתם נהנית מהחברה.
מבחינה מקצועית לא הפסקתי להפתיע את עצמי. השנה נפתחה בארץ אחרת, אליה נסעתי כדי לעבוד כעוזרת מחקר של אדם שקראתי פרסומים שלו והחלטתי שהוא זה שהייתי רוצה להיות כמותו. הביקור היה מאוד מהנה וגם מאוד פרודוקטיבי. רוב הזמן עבדתי ובכללי עליתי על הציפיות שלו ממני. מעבודה של קריאת מאמרים "קודמתי" לכתיבת מחקר מאוד מעניין שבדיעבד גם עזר לי בקבלת המלגה יוצאת הדופן שקיבלתי בעבור הדוקטורט (€190,000 לתקופה של 3 שנים. לא הכל יכנס לכיס הפרטי שלי!) ואפילו זיכתה אותי בביקור מיוחד בארץ מיוחדת לא פחות - עומאן. היתה לי נסיעה כל כך מיוחדת ויצא לי להכיר אנשים שללא הנסיעה לא הייתי מכירה לעולם. דיברתי עם עשרות אנשים מירדן, סודאן (לא דרום סודאן), תימן, מצרים, עיראק, איראן, עומאן, ערב הסעודית, קטאר, לבנון, סוריה ובעצם כל מדינות ערב שנמצאות במזרח התיכון ובצפון אפריקה ולמדתי שבחלק מאותן מדינות (לבנון בראשן) המציאות הרבה יותר נאורה מבישראל, לפחות במובנים מסוימים. במקביל לאותה עבודה, ממש אחרי החגים, התחלתי להשתתף בפרויקט שנתי של בוגרי תואר במהלכו שובצתי למשרד ממשלתי כדי לערוך מחקר. בפועל הייתי לגמרי לבד וערכתי SO CALLED מחקר בלי שיתוף פעולה מצד המשרד וללא הכוונה ממשית מגורם כלשהו. בסוף השנה הגשתי עבודה בינונית מינוס שבאורח פלא זכתה להערכה הרבה יותר גדולה שמאי פעם יכולתי לצפות ואפילו הוקמה בעקבותיה וועדה בניסיון ליישם את ההמלצות הסופיות. הזוי!
לא קשה להבין שאם הייתי לגמרי לבד גבר בי השעמום ובאיזשהו שלב החלטתי לפנות לחוקרת מתחום שונה לגמרי משלי, אבל כזה שמעניין אותי וקשור בעקיפין, וביקשתי ממנה להצטרף למעבדה שלה. היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות, בתנאי שאעזור עם הניתוחים הסטטיסטיים, ובשלב כלשהו גם נתנה לי עבודה אקסטרה שלטענתה תכניס את השם שלי יום אחד לפרסום שיצא בעקבות אותם ניסויים. במקביל לאלה המאמר שכתבתי בעקבות התזה של התואר השני התקבל לז'ורנל די טוב (ייאי! מאמר ראשון על שמי!) ומי שהנחה אותי לקח אותי כעוזרת מחקר בנושא חדש שהוא חוקר.
החג עצמו עובר באופן מופלא ומפתיע. אני כמובן עם המשפחה המאמצת (והחרדית) שלי אבל התגנבתי קצת למשרד בפקולטה לקחת אתנחתא מהשמירה ולנסות לסכם קצת את השנה בכתב (געוואַַלד!). פוסט על החג עצמו ומה שקדם לו כבר יכתב בנפרד ועכשיו אני חוזרת לקהילה החרדית שלי ☺
הצבתי לעצמי לא מזמן אתגר ובניתי את כל סביבת החיים עבורו. עד עכשיו זה עובד ואני מצפה שבמהלך השנה הוא יהפוך את הגדרתו מ"אתגר" ל"שִׁגְרָה".
בעוד 16 ימים בדיוק אני עושה את הצעד הכי גדול שעשיתי בחיים ואורזת את עצמי למקום חדש לגמרי, בו אני לא מכירה אף אחד ולא מדברת את השפה המקומית (ובו הכל מתנהל בשפה המקומית). הכל כדי להגיע למקום הטוב ביותר מבחינת הנושא בו התחלתי להתמחות בתואר השני ומתוך שאיפה ללמוד את השפה המקומית במהירות סבירה ובעיקר לא להתייאש (Attention alert! יש מצב שבחודשים הראשונים שם אחווה משבר רציני. לא קל להיות כל כך לבד במקום בו לא ביקרתי מעולם). המעבר צפוי להיות לתקופה של 3 שנים ומשם, באם אשרוד את כל הדרך לשם, האופק פתוח.
השנה שעברה עברה בטוב במרבית המובנים.
היתה לי שנה מאוד טובה מבחינה חברתית ומקצועית.
מבחינת אכילה, השנה התחילה בירידה במשקל שנבעה משינוי דרסטי בשגרה, אבל לא כזה שהצליח להשתלט עליי, ככה שעליתי כמעט את כל מה שירדתי. המחזור עדיין על תקן רון ארד (כמה שנים אני כבר בלי מחזור? הפסקתי לספור וזה לא סימן טוב) אבל אני מקפידה לשמור על עצמי.
ממבחינה חברתית, הרגשתי ממש טוב. בתחילת השנה החבר הקודם נפרד ממני אבל הרגשתי תמיד מוקפת חברים טובים. המשפחה המאמצת שלי תמיד היתה שם בשבילי, גם אם לא פיזית. הנסיעות התכופות לירושלים היו מלוות באירוח קבוע מצדם של הורים של חברה טובה, שגרמו לי להרגיש כמו הבת שמעולם לא הייתי. כל שבוע זכיתי לחיבוק חם ומרק ירקות חם לא פחות (אני חולת ירקות וחולת מרקי ירקות!). פעם ראשונה בחיים שמישהו התקשר לשאול מתי אני מגיעה וארז לי אוכל כשיצאתי בבוקר. היה כל כך נעים ועד עכשיו אני מתרגשת מהמחשבה על האהבה שקיבלתי והדברים שלמדתי מההזדמנות הזו שניתנה לי לחוות אהבה כל כך אימהית. את הנסיעות לירושלים הקפדתי גם ללוות במינימום שימוש בתחבורה ציבורית. להורי החברה ומשרדי התוכנית הלכתי תמיד ברגל, גם בימי החורף הקרים כביכול. חוויתי את ירושלים לאורך חלק נכבד של השנה, על כל השינויים שעוברים עליה ויצרתי לעצמי סיפור מופלא עם כמה זכרונות שמתועדים בתמונות. באמצע השנה הצטרפתי לקבוצת מטיילים מאוד נחמדה וחכמה ושם זכיתי לטייל הרבה וגם ללמוד הרבה דברים חדשים ומעניינים מאנשים חכמים עם ידע עצום. בחודשים האחרונים התחלתי לצאת עם מישהו שנראה שמאוד אוהב אותי. מאוד כיף לי איתו אבל קשה לי להבין אם אני באמת מרגישה משהו רציני או סתם נהנית מהחברה.
מבחינה מקצועית לא הפסקתי להפתיע את עצמי. השנה נפתחה בארץ אחרת, אליה נסעתי כדי לעבוד כעוזרת מחקר של אדם שקראתי פרסומים שלו והחלטתי שהוא זה שהייתי רוצה להיות כמותו. הביקור היה מאוד מהנה וגם מאוד פרודוקטיבי. רוב הזמן עבדתי ובכללי עליתי על הציפיות שלו ממני. מעבודה של קריאת מאמרים "קודמתי" לכתיבת מחקר מאוד מעניין שבדיעבד גם עזר לי בקבלת המלגה יוצאת הדופן שקיבלתי בעבור הדוקטורט (€190,000 לתקופה של 3 שנים. לא הכל יכנס לכיס הפרטי שלי!) ואפילו זיכתה אותי בביקור מיוחד בארץ מיוחדת לא פחות - עומאן. היתה לי נסיעה כל כך מיוחדת ויצא לי להכיר אנשים שללא הנסיעה לא הייתי מכירה לעולם. דיברתי עם עשרות אנשים מירדן, סודאן (לא דרום סודאן), תימן, מצרים, עיראק, איראן, עומאן, ערב הסעודית, קטאר, לבנון, סוריה ובעצם כל מדינות ערב שנמצאות במזרח התיכון ובצפון אפריקה ולמדתי שבחלק מאותן מדינות (לבנון בראשן) המציאות הרבה יותר נאורה מבישראל, לפחות במובנים מסוימים. במקביל לאותה עבודה, ממש אחרי החגים, התחלתי להשתתף בפרויקט שנתי של בוגרי תואר במהלכו שובצתי למשרד ממשלתי כדי לערוך מחקר. בפועל הייתי לגמרי לבד וערכתי SO CALLED מחקר בלי שיתוף פעולה מצד המשרד וללא הכוונה ממשית מגורם כלשהו. בסוף השנה הגשתי עבודה בינונית מינוס שבאורח פלא זכתה להערכה הרבה יותר גדולה שמאי פעם יכולתי לצפות ואפילו הוקמה בעקבותיה וועדה בניסיון ליישם את ההמלצות הסופיות. הזוי!
לא קשה להבין שאם הייתי לגמרי לבד גבר בי השעמום ובאיזשהו שלב החלטתי לפנות לחוקרת מתחום שונה לגמרי משלי, אבל כזה שמעניין אותי וקשור בעקיפין, וביקשתי ממנה להצטרף למעבדה שלה. היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות, בתנאי שאעזור עם הניתוחים הסטטיסטיים, ובשלב כלשהו גם נתנה לי עבודה אקסטרה שלטענתה תכניס את השם שלי יום אחד לפרסום שיצא בעקבות אותם ניסויים. במקביל לאלה המאמר שכתבתי בעקבות התזה של התואר השני התקבל לז'ורנל די טוב (ייאי! מאמר ראשון על שמי!) ומי שהנחה אותי לקח אותי כעוזרת מחקר בנושא חדש שהוא חוקר.
החג עצמו עובר באופן מופלא ומפתיע. אני כמובן עם המשפחה המאמצת (והחרדית) שלי אבל התגנבתי קצת למשרד בפקולטה לקחת אתנחתא מהשמירה ולנסות לסכם קצת את השנה בכתב (געוואַַלד!). פוסט על החג עצמו ומה שקדם לו כבר יכתב בנפרד ועכשיו אני חוזרת לקהילה החרדית שלי ☺
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה