אני אוהבת ספורט! אני אוהבת לרוץ, לקפוץ, לדלג, לרדוף אחרי כדור ובכללי, פשוט לזוז.
תמיד הייתי מאוד תזזיתית ותמיד רציתי להיות יותר מהירה. בניגוד להרבה ילדים, אני לא הייתי רשומה לחוג כלשהו. במקום זה, ניסיתי לבד לרוץ כמה שיותר מהר (מאוד הורשמתי מהאצנים באולימפיאדה) וניסיתי להיות גמישה. בכיתה ה׳ המורה לספורט קלט אותי וצירף אותי לנבחרת הריצה של בית הספר. הוא דאג לי לנעלים מתאימות (ריבוק שחורות) ופשוט הצטרפתי לאימונים ולתחרויות. זה המשיך עד לתיכון, והפסיק פשוט כי עברתי הרבה בתי ספר.
חוץ מהריצה, תמיד הסתדרתי מהשניה הראשונה עם כל אמצעי התחבורה למינהם, כולל אלה שכוללים שלג וקרח, גם אם לעיתים התרסקתי, ועל זה יעידו הצלקות הרבות שמקשטות לי בעיקר את אזור המרפקים והברכיים. המכה הכי טראומטית היתה כשנחתתי על הראש כשפספסתי את הסקייטבורד בקפיצה מאוד לא מקצועית. בכל אופן, לרוב המגנים עשו עבודת קודש ואיפשרו לי להתרסק חופשי מבלי להפגע.
במהלך השנים התפתח אצלי תחביב של ללכת לכל מקום, במסגרת האפשר, ברגל. אני לא זוכרת מתי זה בדיוק התחיל אבל זה התחיל ממרחקים קצרים יחסית והתארך בהדרגה. כמובן שגם קצב ההליכה שלי עלה בהתאם, והיום אני הולכת במהירות של כמעט 7 קמ״ש ברגיל וכשאני הולכת מהר זה מגיע למעל 8 קמ״ש (קצב קבוע, לא משהו נקודתי). בצרפת כל תושבי הכפר קראו לי ספידי גונזלס וקרו הרבה מאוד מקרים שאנשים עצרו אותי ברחוב כדי להגיד כמה שאני מהירה. פעם אחת גם קיבלתי הצעה להצטרף לנבחרת הנשים ברוגבי בתפקיד הכנף. ניסיתי כמה פעמים אבל זה היה קשה עם הלימודים, אז פרשתי. כשהייתי בעומאן, שני אנשים לא קשורים אמרו לי בשתי הזדמנויות שונות שאני צריכה להשתתף במרוצי גמלים (לא! אני נגד שימוש בבעלי חיים לצורך ספורט).
בקיצור, אני משתדלת ללכת לכל מקום ברגל ואין לי שום בעיה ללכת מרחקים של בערך 18 ק״מ במכה, כחלק אינטגרלי מהיום (כלומר, ללא עצירה וללא תחושת עייפות כלשהי שעלולה להפריע להמשך היום). בתנאי שמדובר בשטחים פשוטים, כמובן.
בכללי, מאוד קשה לי לעשות כלום. כשאני עובדת או נמצאת מול המחשב (כמו עכשיו), זה לרוב בעמידה. במשרד יש לי גם משקולות, TRX, כדור יוגה ומזרן. בצרפת היו לי גם אופני כושר (שימשו בימים גשומים במיוחד ולצורך קריאת מאמרים) אבל כאן אני אשים אותם בחדר, בעיקר בעבור ימים קרים במיוחד. בכללי, כרגע המעבדה החדשה (אכתוב בפוסט נפרד) נמצאת בארמון גדול, אז אפשר בקלות לעשות ספורט בפנים. לרוב יוצא שאני עושה שתי הליכות ביום בממוצע של 14-15 ק״מ. כמובן שבימי חופש זה יוצא יותר.
מה שכן, קשה לי לא להיות בתזוזה. אני לא מסוגלת להיות כל היום בבית. אני חייבת, ובאמת חייבת לזוז. קשה לי בנסיעות. בעצם, לפני נסיעות אני מקפידה לעשות ריצה מהירה וארוכה כדי לא להרגיש מאוחר יותר לחץ ברגליים (באמת יש לי לחץ פיזי כשאני לא זזה) וגם אז, אני כל הזמן בתזוזה כלשהי בכסא. אני לא באמת יושבת, אלא סוג של משהו בברכים כפופות, בלי להשען. אנשים מתעייפים ממני, ולכן אני מעדיפה לקום מוקדם ולשחרר אנרגיות לפני תחילת היום, אלא אם זה יום של טיול שטח אמיתי. לפעמים זה מפריע, במיוחד כשאני עם אנשים לא אנרגטיים. זה גורם להם לעצבנות ותשישות ויכול להיות מאוד לא נעים.
היום פגשתי בחור שנראה לי יותר רציני ממני. קבענו שנטייל יחד אבל כרגע זה יהיה באזורים קלים יחסית. הוא הראה לי איזה ציוד אני צריכה לקנות כדי לטייל איתו בהרים, ואמרתי שאחכה עם זה (זה יקר!!! נעליים עם ספייקים מברזל ומוט להאחזות בקרח) אבל שמאוד אשמח להתחיל בריצות ניווט. לזה אין צורך בציוד יקר וזה ילמד אותי לקרוא מפות. הוא הציע שנתחיל מחר אבל אני צריכה לסיים ללמוד מודל+תוכנה אז נתחיל עוד שבועיים. נקווה לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה