ההגנה שלי נקבעה ליום שני האחרון אחה"צ.
ביום חמישי שלפניו הצגתי למנחה שלי בפעם הראשונה (ביקשתי הרבה לפני אבל הוא כל הזמן דחה), לפי כל המליון דברים שהוא אמר. הפלא ופלא, עם כל מה שהוא אמר לי להוסיף, יצאה מצגת ארוכה, ואז הוא אמר שאין צורך להציג כל כך הרבה דברים.
אז אני ממש התעצבנתי. אמרתי לו שהיתה לי מצגת טובה ושהוא אמר לי להוסיף את כל הדברים האלה, שלא רק שלקחו ממני כמה שבועות טובים, אלא גם שבסוף הולכים לפח. אחרי כמה דקות קיבלתי "במקרה" מייל מהמנחה השני, שהציע שנעשה חזרה ביום למחרת (שישי). כמובן שהסכמתי, הרי הייתי במצב קטסטרופלי.
בכל אותו היום הייתי ממש לחוצה. קלטתי שאני ממש כמה ימים לפני ההגנה ולא רק שלא עשיתי חזרות על המצגת הסופית, אין לי בכלל מצגת סופית! הייתי כל כך לחוצה שבלילה התעוררתי בבהלה אחרי שעה וקצת של שינה, עם וריד מפוצץ בעין שמאל, וחצי עין אדומה (עדיין יש סימנים לפיצוץ). הדבר החיובי שיצא מזה הוא שהבנתי שהמנחה סתם נתן לי מלא דברם לעשות בלי בכלל להסתכל על המצגת שהיתה לי, ושקיבלה ביקורות מעולות בשני הסמינרים בהם הצגתי אותה.
אז ביום שישי על הבוקר שלחתי מייל למנחה השני. הודעתי לו שהחזרה מבוטלת ושמעכשיו אני עושה מה שאני חושבת לנכון. הוא אמר שחייבים לעשות חזרה, ועניתי לו שאני אעשה חזרות, אבל עם חברים שמרימים לי את הבטחון העצמי. אמרתי לו שאני לא מתכוננת לשנות כלום עכשיו ושמה שאני צריכה זה בוסט לביטחון העצמי ושהוא, על כל הצער שבדבר, גורם בדיוק לי בדיוק להיפך. על הדרך, אותו מנחה שהצגתי בפניו כתב לי מייל שחשוב שאפגש עם המנחה השני כדי להתאמן. פשוט התעלמתי ממנו.
אז חזרתי למצגת המקורית שהיתה לי, ערכתי קצת לפי מה שהיה נראה לי ולמחרת בבוקר קמתי מוקדם והצגתי לי ולאופני הכושר, לפני שהצגתי אותה לחברה. אחרי שהיא נתנה לי כמה הערות, תיקנתי ושוב חזרתי להציג לי ולאופני הכושר (מזל שהדירה היתה ריקה) ובערב שוב הצגתי לחברה אחרת. בערב הכנתי לי ארוחת ערב תוך כדי שינון המצגת ולמחרת שוב קמתי מוקדם והצגתי לאופני הכושר המסכנים. אחה"צ המוקדמים הצגתי למנטורית שקיבלתי מהאוניברסיטה, והיא נתנה לי כמה הערות מינוריות. תיקנתי, עליתי על הרכבת לפריז (וכמובן שכל הדרך קראתי את השקפים והערות שכתבתי) וכבר הרגשתי מוכנה לגמרי. ביקרתי את המורה לצרפתית, שגרה ממש מעל תחנת הרכבת, והלכתי למלון. כן, כן, החלטתי לקחת חדר במלון לא יקר, אבל גם לא הכי זול, כדי שלא אצטרך לקחת תחבורה ציבורית בשני בבוקר, ואולי גם להתקע בגלל שביתה כזו או אחרת.
בבוקר קמתי מוקדם, ירדתי לחדר האוכל ופשוט ישבתי שם במשך שעתיים שלמות ותירגלתי את המצגת. הרבה אנשים הסתכלו עליי מוזר אבל ממש התעלמתי. על הדרך, גם אכלתי הרבה חלבון כדי שלא אהיה רעבה בהמשך. שעתיים לפני מועד ההצגה, יצאתי לכיוון האוניברסיטה (5 ק"מ מהמלון, מה שאיפשר לי להרגע ולהרוויח הליכה קלה) ואז הסתבר שמערכת הויזיו לא איפה שאמרו לי שהיא תהיה. חיפשתי בכל מקום ולא מצאתי, עד שהבנתי שחבל על הזמן.
אספר קצת מה קרה. שבועיים לפני כבר שריינתי את המערכת. התכנון שלי היה לשלוח אותה לפריז עם השאטל, אבל אמרו לי שלא. אז מצאתי רכב ואז המנחה אמר שלא, כי אם תהיה תאונה, המערכת עלולה להנזק (הבטחתי לו שאם אמות בתאונת דרכים, אף אחד לא יכעס שהמערכת נזוקה). בסוף אחת החוקרות לקחה את אותה מערכת והובטח לי שהיא תחכה לי באחד המשרדים. היא לא היתה שם ואף אחד מהמנחים או ראש החוג לא ענה לטלפון (הם לקחו את חברי הוועדה השופטת למסעדה. אני הודעתי להם מראש שאני לא הולכת לשום מסעדה חצי שעה לפני ההצגה). בסוף פשוט סידרתי עם מי שנשלח על ידי הספונסור כדי לעזור לי סוג של מיקרופון והשתמשתי במצלמה של הלפטופ.
5 דקות לפני תחילת המצגת כולם הגיעו וראש החוג התפלא למה לא התקנתי את המצלמה. ואז הוא נזכר שהוא בכלל הניח אותה במשרד שלו. ושהוא נעל את המשרד שלו. ושלאף אחד אין מפתח למשרד שלו. אוקיי...
בכל אופן, אני את שלי עשיתי והייתי ממש מוכנה. המצגת עברה בדיוק כמו שתכננתי ולא חרגתי בכלל מה-40 דקות שהוקצבו לי. לפני כחודשיים התחלתי להכין קובץ וורד, ובו כתבתי כל רעיון או שאלה שעלו לי בראש, וגם עניתי עליהם. יצא בסוף שכתבתי 12 עמודים ובהצגה עצמה, פשוט כל השאלות ששאלו אותי כבר נענו באותו קובץ. מדי פעם הצצתי כדי לוודא שלא שכחתי כלום, אבל בסףך הכל הצלחתי לענות לעומק, ואפילו מעבר לזה, על כל השאלות, ואפילו הצלחתי להדוף ביקורות לא חיוביות. למשל, אחד השופטים אמר שהמודל שלי לא מצליח להסביר באופן עמוק את הבעייה בה הוא עוסק. עניתי לו שהמודל שלי מציע נקודת מבט שעד היום לא היתה קיימת, מה שלא הופך אותו למושלם, אבל כן מאפשר לו להיות חלק מתהליך שכולל מספר דיסציפלינות שביחד יכולות ליצור פתרון מושלם. אמרתי שאין מודל טוב יותר או פחות. בסופו של דבר אנחנו חייבים לעבוד יחד כדי להציע פתרון אמיתי, ואפילו נתתי עוד תחומים שצריך לשלב כדי לתת מענה אמיתי לבעיה. נראה לי שבדרך כלל דוקטורנטים לא עונים תשובה כזו, ואכן הוא מאוד התרשם ואפילו אמר שאני צודקת במאה אחוז :)
ואז היתה שיחה בין חברי הוועדה. כל הנוכחים (כלומר, חברים שלי) ואני יצאנו מהאולם וכולם התייעצו בינהם. בנתיים בחוץ כולם אמרו שהיה מאוד מאוד מוצלח, ושמעבר לזה שכולם היו מאוד מופתעים לקבל את המייל שאני מסיימת את התזה (זוכרים את הבעיות שהיו בהתחלה? יצא שבעצם עשיתי דוקטורט בשנה ו-10 חודשים), יצא שבסוף פיתחתי פרוייקט ממש מרשים. לא סיפרתי על זה כאן אבל לגמרי לגמרי התעסקתי כמעט אך ורק בלסיים את התזה לאורך כל השנה וקצת האחרונות. סגרתי את הטלפון, לא אכלתי ארוחת צהרים אחת בקפיטריה, לא עשיתי הפסקת קפה אחת עם המעבדה, לא הלכתי להופעות, כלום כלום ובאמת כמעט כלום. כולם ידעו שאני בפיגור רציני עם התואר ולכן כיבדו את העובדה שאני עובדת נון סטופ. מסתבר שמאחורי הגב הם די דאגו לי וחשבו שלא אצליח לסיים.
אז אחרי בערך 20 דקות קראו לנו להכנס והשופט הראשי בוועדה אמר שהוחלט לתת לי תואר דוקטור. אז כל אחד מהשופטים אמר לי מה הוא חושב, כולל דברים טעוני שיפור. המנחה הראשון היה סוג של בהלם. הוא דיבר ממש מהר ודי גמגם שהוא לא האמין שאצליח לסיים. הוא אמר שכל הכבוד לי ושאני הבן אדם הכי hard worker שהוא אי פעם פגש. לא היה לו ממש מה להגיד כי מאז אותו מקרה שהוא הודיע שאני חסרת יכולות ושהוא לא מוכן לעבוד איתי, די לא היתה ביננו תקשורת. בעצם, הוא בכלל לא מכיר אותי. המנחה השני, כלומר זה שקיבלתי כדי שאוכל לא לנשור מהתואר, אמר שגם הוא מאוד הופתע בכמה קשה עבדתי. הוא סיפר על הפער העצום שהיה, ועל העובדה שהייתי צריכה להתחיל הכל מאפס אפס אפס (הוא בכלל סטטיסטיקאי, במחלקה של מתמטיקה ואינפורמטיקה. אני בקושי קיבלתי ציון עובר בקורסים המתמטיים של התואר השני, שבכלל היה בכלכלה חקלאית) ובזכות העובדה שאני עובדת כל כך קשה, הצלחתי לסיים, ממש ברגע האחרון. הוא אמר שאני הסטודנטית הזרה היחידה שיצא לו להכיר שעל הדרך גם השקיעה בלימוד השפה, מה שהפך את העבודה איתי למאוד נעימה (עבדנו בצרפתית).
בהצגה עצמה גם היו "נוכחים" כל המשפחה המורחבת של המשפחה הסוג-של-מאמצת שלי מישראל וחברים מהארץ.
אחרי ההצגה יצאנו, החברים שהגיעו ואני, לפאב נחמד באזיר האוניברסיטה, ובערב הלכנו למסעדה וונציאנית (אני אוהבת פיצה איטלקית). מסתבר שכל חברי המעבדה קנו לי מתנה - הם הביאו לי שרשרת מזהב אמיתי בצורת נוצה וגם הביאו לי מזומן כי לא ידעו עוד מה לקנות. אני בדרך כלל לא מתלהבת מתכשיטים, אבל השרשרת הזו היא כאילו משהו אחר. ממש שמחתי שכולם חשבו עליי והמתנה מאוד ריגשה אותי :)
ועכשיו אסביר את משמעות הכותרת. נולדתי תינוקת מאוד שמנה. יצאתי מאמא שלי במשקל 4.5 קילו עם המון שיער שחור ומזדקר, ממש כמו גור גורילה לא קטן במיוחד. מהר מאוד המשקל העודף ירד, אבל הבדיחה נשארה וקראו לי Grosse bébé. אחרי הוועדה פשוט אמרו שאני כבר לא תינוקת והתחילו לקרוא לי Grosse docteure (דוקטורית שמנה). כמובן שהכל בצחוק, כי לכולם ברור שאני ממש לא שמנה.
היה ממש כיף ומאז ארזתי את כל הדברים שלי כדי לפנות את החדר באופן סופי במהלך הסופ"ש. בשבוע הבא אסע לטולוז ומיד אחר כך אחינועם ניני מגיעה להופעה (הזמנתי אותה לביקור. הבטיחה לעדכן ברגע שתדע אם היא יכולה). אתמול גם התחלתי ללמוד ברצינות גרמנית כדי שאוכל להגיע עם בסיס כלשהו לאוסטריה, וזה יהפוך את ההתאקלמות לקלה בהרבה.
נראה לי שזהו. מקווה שלא שכחתי לספר שום דבר.
לסיכום רק אומר שאני מרגישה הקלה עצומה - זהו! סיימתי! 😁
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה