מדהים מה שכתיבת שורות בודדות יכולה לעשות

אני מרגישה לחץ פנימי מסויים. וועדת התזה מתקרבת ומיד אחריה גם הביקור בארץ, זה שנדחה.
במקור, היה לי החשש הגדול מפני החופשה המתוכננת עם ההורים. החשש הזה הפך ללא רלוונטי. ככל הנראה שבכלל לא יצא לי להפגש איתם. ביום שאני מגיעה, הם יהיו לכמה ימים בצפון ואחר כך הם עסוקים עם איזו דירה שהם קנו. הייתי מצפה מעצמי להיות שמחה מזה אבל אני מרגישה צביטה קטנה. למה חשבתי שיהיה להם חשוב לראות אותי? אין לי מושג.

אבל, אם אסתכל על המצב בעין יותר אוביקטיבית, כנראה שהכל לטובה. יש לי יותר זמן לבלות עם חברים, אהיה סופ"ש שלם עם המשפחה החרדית שלי (ה"מאמצת") ואפילו אעביר סמינר במשרד בו התמחיתי לפני שנתיים, בו אציג את המאמר עליו אני עובדת .

רק מלכתוב את השורות האלה ירד לי סף המתח. האמת שאפילו עלה לי חיוך 🙂