#הפסקה הראשונה נכתבה מספר ימים לאחר הוועדה. מאז אני מרגישה יותר טוב.
וועדת התזה עברה ומאז כל תחושות הטיפשה לא יוצלחת חזרו. אני שוב על תנאי, הפעם עד ינואר, והפעם צריכה להוכיח שאני יכולה לסיים את כל הפרסום הראשון עד דצמבר. הפעם, בניגוד לוועדה הראשונה, דיקן האוניברסיטה הוא זה שבחר את השופטים והוא גם נכח שם בעצמו. עוד משהו שהיה שונה, הוא שאני עמדתי מחוץ לדלת ושמעתי בדיוק מה כל אחד אמר במהלך השיחה הפרטית.
הסבר קצר: הוועדה מתחילה במצגת שבה אני מציגה את העבודה שלי, מה עשיתי עד כה ומה התוכניות להמשך. אחר כך יש שיחה שמתנהלת בין חברי הוועדה למנחה, ללא נוכחות הסטודנט, בהמשך שיחה עם הסטודנט ללא המנחה ובסוף סיכום.
אז עמדתי בחוץ ושמעתי בדיוק מה כל אחד אמר. זה היה סוג של ויכוח - מצד אחד, שני שופטים שטוענים שעשיתי עבודה טובה, במיוחד לאור זה שעבדתי ללא מנחה ושלמדתי הכל בכוחות עצמי. מהצד השני, המנחה טוען שהרמה שלי מאוד נמוכה ושלעולם לא אצליח לסגור את הפער כדי להגיע לרמה של דוקטורנטית, ככה שעדיף כבר עכשיו להפסיק את הלימודים כדי שאף אחד מהמעורבים לא יפסיד זמן. הדיקן לא אמר מילה. בעצם, הסיבה לאי ההסכמה בין הגורמים היא הסיבה שלא הועפתי אבל שאני גם שוב על תנאי.
לאחר השיחה ה"פרטית", נכנסתי ושמעתי את החלטת הוועדה. דבר אחד טוב שיצא מאותה וועדה הוא שאחד השופטים הציע להיות מנחה שני שלי, ככה שכרגע יש לי שני מנחים.
אחרי הוועדה הייתי כולי נסערת. עבדתי כל כך קשה במשך כל הקיץ, עשיתי ממש כל שביכולתי, הרגשתי שעשיתי עבודה טובה ובאמת האמנתי שאעבור את הוועדה בשלום. בפועל, גיליתי שהמנחה שלי, זה שחשבתי שאמור לרצות שאסיים את התואר בהצלחה, הוא זה שמכשיל אותי. כמה דקות לאחר סיום הוועדה אחת החוקרות מהמחלקה התקשרה כדי לקבל עדכון. שסיפרתי לה מה קרה היא היתה מאוכזבת אבל גם אמרה שהיא ציפתה לזה. ואז היא סיפרה לי בדיוק מה קורה מאחורי הקלעים.
מסתבר שהמנחה שלי רוצה לעזוב את המעבדה ולהתחיל לעבוד במקום אחר. בפועל, הוא לא יכול סתם ככה לעשות את זה כי הוא חתום על חוזה שעל פיו הוא מנחה אותי. בעצם, יש לו שתי אופציות לעזיבה: הראשונה, היא להודיע למקום הנוכחי שהוא מעוניין לעזוב, לסיים את החוזה ולהעביר אותי להנחיה תחת חוקר אחר. האופציה הזו אפשרית אבל גם תוציא לו שם רע מול המכון עצמו והארגון שמממן לי את הלימודים. האפשרות השנייה היא לשכנע את כולם שאני טיפשה מכדי לעשות דוקטורט וככה הוא יצא מהחוזה בלי ליצור לעצמו שם רע. באפשרות השנייה הוא כביכול רוצה להמשיך להנחות אותי, והאשמה להפסקת החוזה היא בי. הוא כמובן בחר באפשרות השניה.
כשחזרתי למעבדה דיברתי עם ראש המחלקה ולשיחה הצטרפה גם אחת החוקרות (עכשיו אני מבינה שהיא ביקשה להצטרף כדי לעזור לי). סיפרתי לו בדיוק מה קרה ומה שמעתי ובעיקר הייתי מודאגת לגבי המשך התואר. אם המנחה שלי רוצה שאעוף, מה ימנע ממנו לדבר עליי ככה גם בוועדה הבאה, בזו שאחריה ואם אצליח להגיע לוועדת השיפוט האחרונה, להיות זה שמונע ממני לקבל תואר? ובכלל, אני לא רוצה כל הזמן להיות על תנאי. זה מצב מאוד מלחיץ שמשאיר אותי בדאגה תמידית ובאמת מוציא ממני גרעין של שמחה.
למזלי הגדול כולם הבינו בדיוק מה אותו מנסה לעשות. עוד מסתבר שאחרי הוועדה, הדיקן, שלא הוציא מילה במשך כל הוועדה, שלח מייל לראש המחלקה ואמר לו בדיוק מה המנחה שלי אמר. ראש המחלקה אמר לי שמעכשיו הוא אחראי לזה שהמנחה שלי לא ידבר יותר - לא עליי ולא איתי (בכל פעם שהוא דיבר איתי הוא ניסה לשכנע גם אותי שאני לא מספיק מוכשרת כדי לעשות דוקטורט והמליץ לי לעזוב כמה שיותר מהר).
כעבור כמה ימים היתה לי שיחה עם המנחה החדש שאמר שהמצגת שלי היתה מאוד טובה ושהוא מאוד התרשם מהעבודה שעשיתי. הוא אמר שנכון, אני לא גאון ואני סוג של מקרה חריג באוניברסיטה, שמסתבר שמאוד בררנית בנוגע לסטודנטים שמתקבלים אליה ושתמיד אלה שמתקבלים הם עילויים שמצליחים להבין הכל סופר מהר ולהוציא ציונים מעולים לאורך כל התואר.
המקרה שלי לא כזה: נורא קשה לי ללמוד. בבגרות באנגלית נכשלתי ובעצם התחלתי ללמוד אנגלית רק לאחר סיום התיכון בעזרת הרבה מאוד קריאה ובהמשך האזנה לאודיובוקס במקביל לקריאה, כדי לדעת איך לבטא את המילים. מתמטיקה למדתי שנתיים לאחר סיום התיכון, פשוט על ידי לימוד כל הספר של בני גורן שמכין לבגרות (3, אחר כך 4 ובסוף 5 יח"ל). אחר כך עשיתי פסיכומטרי והצלחתי לגרד ציון סביר ומשם המשכתי למכינה קדם אקדמית. שם קיבלתי הקלות ולאוניברסיטה התקבלתי בעיקר בזכות "ראוייים לקידום". גם לאורך כל התואר קיבלתי הקלות, כולל בחינה בחדר נפרד, וככה הצלחתי להגיע לממוצע שהיה מספיק על הקשקש כדי להמשיך לתואר שני. אז, החוקר היחיד שהסכים לקבל אותי הקציב לי שנה על תנאי ואמר שאתחיל לקבל מלגת מסטרנט רק אם אוכיח שאני יכולה לעשות מחקר. אז כמו תמיד, עבדתי סופר קשה ובסוף השנה הוא התרשם לטובה ואמר שהוא מוכן להמשיך לי את התואר וגם הוסיף לי מלגת קיום מכובדת (הפכתי לסטודנטית עם המלגה הכי גבוהה). במאמר מוסגר, כחלק מזה שבאתי מרקע סוציו אקונומי דפוק, קיבלתי לאורך כל שנת התנאי מלגה מקרן חיצונית שעזרה לי לשלם גם את הלימודים וגם הצליחה לכסות לי את המעונות והאוכל. את התואר השני סיימתי עם ציונים לא משהו בכל הקורסים אבל ציון מעולה של עבודת המחקר. עבודת המחקר שלי סללה לי התמחות אצל זוכה פרס נובל באחד מהארגונים הבינלאומיים הגדולים ומשם היה די פשוט להתקבל לדוקטורט בכמה אוניברסיטאות. בסוף בחרתי בזו שבחרתי מתוך שיכולים של רמת האוניברסיטה והזמן המוקצב לסיום התואר. בדיעבד מסתבר לי שהמנחה שקיבל אותי קיבל אותי כי הוא חשב שאני איזה משהו יותר חשוב באותו ארגון ושאוכל לעזור לו להתקדם. כמה שהוא טעה!
בחזרה לשיחה עם המנחה החדש: הוא אמר שלמרות שאני לא גאון, הוא מאמין שאצליח להוציא דוקטורט טוב פשוט כי אני חרשנית ברמות שהוא אף פעם לא פגש. המנחה החדש הוא לא בדיוק מהתחום אותו אני לומדת ולכן הוא אמר שהוא מתכנן לדבר עם ראש המחלקה כדי שאוכל לקבל הנחייה שגם קשורה ישירות לתואר, כדי שיצא לי מחקר שיזכה אותי בתואר בתחום הספיציפי של המעבדה. דבר נוסף הוא שהוא הציע לי להציג את המחקר בכנס שהיה בשלישי האחרון (זה שכתבתי עליו בערב ראש השנה). אז הוא באמת דיבר עם ראש המחלקה ועכשיו יש לי אותו כמנחה ובנוסף, ראש המחלקה והחוקרת שהתקשרה אליי מיד לאחר הוועדה כמנחים לא רשמיים. זה בעצם אומר שהם מנחים אותי בהתנדבות, מתוך טוב לב טהור.
בסופו של כל הסיפור הזה, כרגע אני שוב במצב של תנאי ולא אוכל לקחת חופש אמיתי כמו שתכננתי לקחת. אגיע לארץ רק לכמה ימים ואני מנסה לעבוד כמה שיותר קשה כדי לשרוד את הוועדה הבאה. כרגע התנאי להשארות הוא לסיים את כל המחקר שהתחלתי במאי עד חופשת הכריסמס.
מקווה שאצליח...
וועדת התזה עברה ומאז כל תחושות הטיפשה לא יוצלחת חזרו. אני שוב על תנאי, הפעם עד ינואר, והפעם צריכה להוכיח שאני יכולה לסיים את כל הפרסום הראשון עד דצמבר. הפעם, בניגוד לוועדה הראשונה, דיקן האוניברסיטה הוא זה שבחר את השופטים והוא גם נכח שם בעצמו. עוד משהו שהיה שונה, הוא שאני עמדתי מחוץ לדלת ושמעתי בדיוק מה כל אחד אמר במהלך השיחה הפרטית.
הסבר קצר: הוועדה מתחילה במצגת שבה אני מציגה את העבודה שלי, מה עשיתי עד כה ומה התוכניות להמשך. אחר כך יש שיחה שמתנהלת בין חברי הוועדה למנחה, ללא נוכחות הסטודנט, בהמשך שיחה עם הסטודנט ללא המנחה ובסוף סיכום.
אז עמדתי בחוץ ושמעתי בדיוק מה כל אחד אמר. זה היה סוג של ויכוח - מצד אחד, שני שופטים שטוענים שעשיתי עבודה טובה, במיוחד לאור זה שעבדתי ללא מנחה ושלמדתי הכל בכוחות עצמי. מהצד השני, המנחה טוען שהרמה שלי מאוד נמוכה ושלעולם לא אצליח לסגור את הפער כדי להגיע לרמה של דוקטורנטית, ככה שעדיף כבר עכשיו להפסיק את הלימודים כדי שאף אחד מהמעורבים לא יפסיד זמן. הדיקן לא אמר מילה. בעצם, הסיבה לאי ההסכמה בין הגורמים היא הסיבה שלא הועפתי אבל שאני גם שוב על תנאי.
לאחר השיחה ה"פרטית", נכנסתי ושמעתי את החלטת הוועדה. דבר אחד טוב שיצא מאותה וועדה הוא שאחד השופטים הציע להיות מנחה שני שלי, ככה שכרגע יש לי שני מנחים.
אחרי הוועדה הייתי כולי נסערת. עבדתי כל כך קשה במשך כל הקיץ, עשיתי ממש כל שביכולתי, הרגשתי שעשיתי עבודה טובה ובאמת האמנתי שאעבור את הוועדה בשלום. בפועל, גיליתי שהמנחה שלי, זה שחשבתי שאמור לרצות שאסיים את התואר בהצלחה, הוא זה שמכשיל אותי. כמה דקות לאחר סיום הוועדה אחת החוקרות מהמחלקה התקשרה כדי לקבל עדכון. שסיפרתי לה מה קרה היא היתה מאוכזבת אבל גם אמרה שהיא ציפתה לזה. ואז היא סיפרה לי בדיוק מה קורה מאחורי הקלעים.
מסתבר שהמנחה שלי רוצה לעזוב את המעבדה ולהתחיל לעבוד במקום אחר. בפועל, הוא לא יכול סתם ככה לעשות את זה כי הוא חתום על חוזה שעל פיו הוא מנחה אותי. בעצם, יש לו שתי אופציות לעזיבה: הראשונה, היא להודיע למקום הנוכחי שהוא מעוניין לעזוב, לסיים את החוזה ולהעביר אותי להנחיה תחת חוקר אחר. האופציה הזו אפשרית אבל גם תוציא לו שם רע מול המכון עצמו והארגון שמממן לי את הלימודים. האפשרות השנייה היא לשכנע את כולם שאני טיפשה מכדי לעשות דוקטורט וככה הוא יצא מהחוזה בלי ליצור לעצמו שם רע. באפשרות השנייה הוא כביכול רוצה להמשיך להנחות אותי, והאשמה להפסקת החוזה היא בי. הוא כמובן בחר באפשרות השניה.
כשחזרתי למעבדה דיברתי עם ראש המחלקה ולשיחה הצטרפה גם אחת החוקרות (עכשיו אני מבינה שהיא ביקשה להצטרף כדי לעזור לי). סיפרתי לו בדיוק מה קרה ומה שמעתי ובעיקר הייתי מודאגת לגבי המשך התואר. אם המנחה שלי רוצה שאעוף, מה ימנע ממנו לדבר עליי ככה גם בוועדה הבאה, בזו שאחריה ואם אצליח להגיע לוועדת השיפוט האחרונה, להיות זה שמונע ממני לקבל תואר? ובכלל, אני לא רוצה כל הזמן להיות על תנאי. זה מצב מאוד מלחיץ שמשאיר אותי בדאגה תמידית ובאמת מוציא ממני גרעין של שמחה.
למזלי הגדול כולם הבינו בדיוק מה אותו מנסה לעשות. עוד מסתבר שאחרי הוועדה, הדיקן, שלא הוציא מילה במשך כל הוועדה, שלח מייל לראש המחלקה ואמר לו בדיוק מה המנחה שלי אמר. ראש המחלקה אמר לי שמעכשיו הוא אחראי לזה שהמנחה שלי לא ידבר יותר - לא עליי ולא איתי (בכל פעם שהוא דיבר איתי הוא ניסה לשכנע גם אותי שאני לא מספיק מוכשרת כדי לעשות דוקטורט והמליץ לי לעזוב כמה שיותר מהר).
כעבור כמה ימים היתה לי שיחה עם המנחה החדש שאמר שהמצגת שלי היתה מאוד טובה ושהוא מאוד התרשם מהעבודה שעשיתי. הוא אמר שנכון, אני לא גאון ואני סוג של מקרה חריג באוניברסיטה, שמסתבר שמאוד בררנית בנוגע לסטודנטים שמתקבלים אליה ושתמיד אלה שמתקבלים הם עילויים שמצליחים להבין הכל סופר מהר ולהוציא ציונים מעולים לאורך כל התואר.
המקרה שלי לא כזה: נורא קשה לי ללמוד. בבגרות באנגלית נכשלתי ובעצם התחלתי ללמוד אנגלית רק לאחר סיום התיכון בעזרת הרבה מאוד קריאה ובהמשך האזנה לאודיובוקס במקביל לקריאה, כדי לדעת איך לבטא את המילים. מתמטיקה למדתי שנתיים לאחר סיום התיכון, פשוט על ידי לימוד כל הספר של בני גורן שמכין לבגרות (3, אחר כך 4 ובסוף 5 יח"ל). אחר כך עשיתי פסיכומטרי והצלחתי לגרד ציון סביר ומשם המשכתי למכינה קדם אקדמית. שם קיבלתי הקלות ולאוניברסיטה התקבלתי בעיקר בזכות "ראוייים לקידום". גם לאורך כל התואר קיבלתי הקלות, כולל בחינה בחדר נפרד, וככה הצלחתי להגיע לממוצע שהיה מספיק על הקשקש כדי להמשיך לתואר שני. אז, החוקר היחיד שהסכים לקבל אותי הקציב לי שנה על תנאי ואמר שאתחיל לקבל מלגת מסטרנט רק אם אוכיח שאני יכולה לעשות מחקר. אז כמו תמיד, עבדתי סופר קשה ובסוף השנה הוא התרשם לטובה ואמר שהוא מוכן להמשיך לי את התואר וגם הוסיף לי מלגת קיום מכובדת (הפכתי לסטודנטית עם המלגה הכי גבוהה). במאמר מוסגר, כחלק מזה שבאתי מרקע סוציו אקונומי דפוק, קיבלתי לאורך כל שנת התנאי מלגה מקרן חיצונית שעזרה לי לשלם גם את הלימודים וגם הצליחה לכסות לי את המעונות והאוכל. את התואר השני סיימתי עם ציונים לא משהו בכל הקורסים אבל ציון מעולה של עבודת המחקר. עבודת המחקר שלי סללה לי התמחות אצל זוכה פרס נובל באחד מהארגונים הבינלאומיים הגדולים ומשם היה די פשוט להתקבל לדוקטורט בכמה אוניברסיטאות. בסוף בחרתי בזו שבחרתי מתוך שיכולים של רמת האוניברסיטה והזמן המוקצב לסיום התואר. בדיעבד מסתבר לי שהמנחה שקיבל אותי קיבל אותי כי הוא חשב שאני איזה משהו יותר חשוב באותו ארגון ושאוכל לעזור לו להתקדם. כמה שהוא טעה!
בחזרה לשיחה עם המנחה החדש: הוא אמר שלמרות שאני לא גאון, הוא מאמין שאצליח להוציא דוקטורט טוב פשוט כי אני חרשנית ברמות שהוא אף פעם לא פגש. המנחה החדש הוא לא בדיוק מהתחום אותו אני לומדת ולכן הוא אמר שהוא מתכנן לדבר עם ראש המחלקה כדי שאוכל לקבל הנחייה שגם קשורה ישירות לתואר, כדי שיצא לי מחקר שיזכה אותי בתואר בתחום הספיציפי של המעבדה. דבר נוסף הוא שהוא הציע לי להציג את המחקר בכנס שהיה בשלישי האחרון (זה שכתבתי עליו בערב ראש השנה). אז הוא באמת דיבר עם ראש המחלקה ועכשיו יש לי אותו כמנחה ובנוסף, ראש המחלקה והחוקרת שהתקשרה אליי מיד לאחר הוועדה כמנחים לא רשמיים. זה בעצם אומר שהם מנחים אותי בהתנדבות, מתוך טוב לב טהור.
בסופו של כל הסיפור הזה, כרגע אני שוב במצב של תנאי ולא אוכל לקחת חופש אמיתי כמו שתכננתי לקחת. אגיע לארץ רק לכמה ימים ואני מנסה לעבוד כמה שיותר קשה כדי לשרוד את הוועדה הבאה. כרגע התנאי להשארות הוא לסיים את כל המחקר שהתחלתי במאי עד חופשת הכריסמס.
מקווה שאצליח...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה