אלו הם חיי

רציתי לכתוב לנושא השרביט החם, שהיה בנושא טיולים בסביבת הבית, אבל יצא חדש, בנושא בתים (וגעגוע, אבל אני לא מתגעגעת למשהו שהוא לא הבית הנוכחי שלי), אז אכתוב להוא כחלק מזה.

נולדתי בבית וגן וחייתי שם עד גיל 4, כשההורים החליטו לעבור לפסגת זאב.

אחד הדברים הראשונים שאני זוכרת, הוא שבאמצע הרחוב היו מדי פעם בתים של משפחות ערביות. היו להם ילדים בגילי ומאוד רציתי לשחק איתם. אני זוכרת שתמיד כשעברתי ליד אחד הבתים הסתכלתי על הילדים ורציתי להצטרף אליהם. בגילאים מאוחרים יותר, רציתי להזמין אותם לרכב איתי על הרולרבליידס. זה נמשך ככה כמה שנים, אבל אף פעם לא עשיתי כלום עם העניין. במהלך השנים, גדלתי והילדות כבר התחילו ללבוש חיג'ב, וזה הוריד ממני את העניין להתחבר אליהן.

בכללי, אני מבינה היום כמה השכונה הזו מוזרה. כדי להגיע לחברים, הייתי עוברת בהרים שנותרו בין בניינים, ומטפסת על סולמות וגדרות. כשעברתי לחטיבת הביניים, מרחב החברים שלי גדל, והיינו מבלים יותר בנווה יעקב. שם הפעולות התחלקו לכמה סוגים:

סוג אחד היה מועדון הנוער. זה היה מועדון כזה שהעביר חוגים ונתן לנו מרחב עם משחקים. בעצם כולם שם היו עולים חדשים מרוסיה, חוץ ממני ומעוד חברה.

סוג אחר היה רביצה בבתים של חברות\ים. בעיקר ראינו טלויזיה או הקשבנו למוזיקה. לכל אחד מאיתנו היה זמר מועדף, אבל בסוף כולנו די אהבנו את אותו הדבר. הזמרת המועדפת עליי היתה נלי פורטדו.

סוג אחר היה שיטוטים בשכונה. היינו משחקים הרבה כדורגל ברחוב או, אם המגרש היה פנוי, אז במגרש. מדי פעם שיחקנו טניס אבל תמיד היינו צריכים לסיים כשכל הכדורים עפו לתוך בית פרטי כשבר היה בית חנינא. מדי כמה ימים, נערים גדולים מאיתנו הגיעו עם הסוסים שלהם ונתנו לנו לרכב עליהם. זה הכל נראה לי כל כך רחוק והרבה דברים לא מסתדרים לי פתאום. זכורה לי פעם שהלכתי עם חברה להתארח אצל אחד מאותם נערים. המשפחה שלו גרה בשועפט או בבית חנינא. ישבנו אצלו בסלון, ואמא שלו הגישה לנו תה חם ואיזה ממתק ערבי. אני לא יודעת מה קרה איתו. איכשהו, הקשר התנתק כשהתחלתי לבלות את רוב שעות אחה"צ בעבודה או בשיטוטים באזור מרכז העיר של ירושלים.

בשנה הראשונה של התיכון בעיקר הייתי במרכז העיר או אצל חברים. לא ממש היה לי בית. אחרי הלימודים הייתי צריכה בדרך כלל ללכת לרחוב אגריפס כדי לראות עו"ס או קצינת מבחן ולעשות בדיקת שתן שתראה שלא צרכתי סמים (לא). אחרי כמה חודשים של בדיקות שליליות ונסיונות כושלים מצידי להסביר שאני באמת לא לוקחת ולא לקחתי שום סם מכל סוג (גם לא אלכוהול, סיגריות או אפילו נרגילה), הפסקתי להגיע והמקרה הגיע לבית משפט לנוער. החלטת השופט היתה שאני יכולה להפסיק את הבדיקות התדירות אבל שלעו"ס יש את הזכות לקרוא לי באם היא רואה לנכון. הוא גם אמר שמהיום אני תחת אחריותה של העו"ס ומינה אותה למצוא לי פנימיה.

כך קרה שהבית השלישי שלי היה פנימיית הדסים, ליד אבן יהודה. לא אהבתי את המקום, ובעיקר הייתי החננה של המקום, שספגה הרבה איומים ושאפשר היה לגנוב ממנה מה שמתחשק. בחודשים הראשונים שלי שם, הייתי מבלה הרבה אצל חברות אקסטרניות באבן יהודה וגם ישנה אצלן. זה נמשך עד שאם הבית גילתה שהאישורים שלי לצאת מפוברקים, ומאז הייתי חייבת להיות בשטח הפנימייה. פעם בשבועים היינו יוצאים הביתה, ואני הייתי חוזרת לירושלים ומעבירה את הסופ"ש אצל חברה.

היה לי מאוד לא טוב והבנתי שהדרך היחידה שלי למשוך תשומת לב היא לעשות מעשה נואש. בלעתי 30 כדורים מכל מיני סוגים וסיפרתי לחברה על מה שעשיתי. כצפוי, לקחו אותי לבית החולים, ואז בפעם הראשונה העו"ס שמה לב אליי. מאוד פחדתי שישלחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי, אז כשהיא שאלה אותי למה עשיתי את זה, אמרתי לה את האמת - אני לא רוצה להיות בפנימיה ואף אחד לא מקשיב לי.

מאותו היום היא התחילה להקשיב לי. היו לנו שיחות מאוד תדירות והייתי מספרת לה מה עובר עליי. הייתי ילדה מאוד תמימה, למרות כל מה שקרה סביבי. אני זוכרת פעם שנכנסנו אליי לחדר ואחת השותפות וילד מבית הספר היו יחד במיטה. אני בשיא התמימות הייתי בטוחה שהם רק ישנים צהרים. אותה ילדה הועפה מהר מאוד (העו"ס הסבירה לי אחר כך שזו לא היתה מנוחת צהרים, ושאותה ילדה פתחה סוג של עסק זנות). כעבור לא הרבה זמן נמצאה לי משפחה מארחת במושב עדנים. זו אמנם היתה משפחה מארחת, אבל עברתי לגור אצלם.

כך קרה שהבית הרביעי שלי היה במושב עדנים. היה לי מאוד כיף שם. דבר ראשון, הילדים במושב מאוד אהבו אותי ותמיד הזמינו אותי לבלות איתם. הבית עצמו היה בתוך משק והייתי יוצאת באופן תדיר להליכות באיזור או נוסעת עם סקייטבורד ברחובות. לאחר אותה שנה עברתי לבית הספר האיזורי בבית ברל, וגם שם היה לי מאוד טוב. לכל הילדים היו הורים שמסיעים אותם ברכב, וגם המשפחה שלי היו מקפיצים אותנו הרבה. כמה פעמים בשבוע היינו יוצאים לכפר סבא וגולשים שם על הסקייטבורד עד הערב. אני זוכרת שגם תמיד היה לי כסף, והייתי יכולה לקנות אוכל או שתייה בכל פעם שרציתי.

אבל התקופה הזו היתה די קצרה. התחילו להתעורר בעיות במשפחה, ואני הייתי צריכה לעזוב. היה לי תיק גב וכל יום הייתי ישנה במקום אחר. המקום בו שנתי הכי הרבה היה אצל אותה חברה טובה, זו שביליתי אצלה את הסופשים החופשיים מהפנימיה. באחד הערבים שלי אצלם, אבא שלה דיבר איתי ועשה לי שיחה רצינית על המשמעות של השקעה בלימודים כדי להשיג בעתיד מקצוע. הוא אמר לי שכדי להשיג עבודה טובה, צריך ללמוד באוניברסיטה ושכדי ללמוד באוניברסיטה, חייבים לדעת מתמטיקה ואנגלית. למחרת הלכתי לאקדמון וקניתי מילונית. מאותו יום ביליתי את רוב הימים שלי בספרית ז'ראר בכאר. בעצם התחלתי ללמוד אנגלית מאפס (באמת מאפס. עד אז, הייתי בטוחה שDo וDoes הם שני ילדים מתוכנית טלויזיה) עם ספרים, ומתמטיקה עם ספרים שלי בני גורן. הייתי לתקופה קצרה בלי בית ספר אבל מאוד רציתי לא לנשור מהלימודים. אחרי בערך חודשיים, הדודים שלי התאגדו ורשמו אותי לתיכון אנקורי. במקביל גם החברה הטובה דיברה עם ההורים שלה, ועברתי לגור אצלם.

זה היה הבית החמישי.

אותה חברה היתה גדולה ממני, ודי מהר היא היתה צריכה להתגייס, ואני הייתי צריכה לעזוב. אבא שלה מאוד דאג לי ולא רצה ששוב אהיה ברחוב. הוא גם היה מודאג מהמשקל המאוד נמוך שלי, שרק ירד בתקופות בהן לא היה לי אוכל. הוא היה רופא בהדסה וסידר לי מקום במחלקת הילדים. ככה יצא שגרתי בהדסה הר הצופים במשך כמה חודשים. זו היתה תקופה לא רעה בכלל, ובעיקר נהניתי מהביטחון שהיה לי כל הזמן. אני הייתי אז מאוד חזק בלימודים, ברמה שהדאיגה את המטפלת שלי. היא טענה שאני לומדת הרבה כדי לא לחשוב על החיים. נראה לי שהיא צדקה.

ככה סיימתי את התיכון, וככה לא יכולתי יותר להשאר בבית החולים, שהפך לסוג של בית שישי בשבילי. הוצאתי בחזרה לחיים האמיתיים, ובעצם יצאתי בחזרה לרחוב. בתקופה בה הסתובבתי הרבה, לפני שעברתי לגור אצל אותה חברה, הכרתי נער מקסים בגילי, והפכנו לממש צמד. תמיד דאגנו אחד לשנייה. בדיעבד, אני מבינה שממש הצלנו זה את זו. כשהייתי בבית החולים, הוא היה מגיע אליי בכל פעם שמותר היה לחברים לבקר. אני זוכרת שבהתחלה האחיות ממש לא אהבו שילד מהרחוב מגיע כל הזמן עם סקייטבורד אבל זה נפתר מאוד מהר. אני מאמינה שהמטפלת שלי הבינה כמה הוא חשוב בחיים שלי, והסבירה להן שחשוב שנשמור על קשר. כשיצאתי מבית החולים, כבר לא היה לי לאן ללכת. הסתובבתי שוב ברחוב ובלילות היינו ישנים, אותו ידיד ואני, באוהל בגן סאקר. את הימים שוב העברתי בעיקר בז'ראר בכר, בו הספרניות קיבלו אותי תמיד באהבה, ולפני הכניסה לבית החולים אפילו נתנו לי במתנה ספר.

חיי הרחוב לא הטיבו עמי והמשקל שוב ירד. אמנם כבר לא הייתי בבית החולים אבל הייתי מגיעה 3 פעמים בשבוע לשיחות. אחרי אחת הפגישות, המטפלת טילפנה לדודים שלי ואמרה להם שאני צריכה בית. אותם דודים רק חזרו לישראל, אחרי כמה שנים של שליחות בדרום אמריקה. דודה שלי הגיעה והיתה צריכה לחתום על אפוטרופוסות ועל התחייבות שאם המשקל שלי לא עולה, שולחים אותי למחלקה להפרעות אכילה בהדסה עין כרם. ככה יצא שעברתי לגור אצל הדודים שלי בגן יבנה, וזה בית מס' 7.

הלימודים האינטנסיביים שלי די הוכיחו את עצמם, ואחרי סיום הלימודים בבית הספר התחלתי בלימודים למסלול של עתודה טכנולוגית בהנדסת מכונות. למדתי בתל אביב והנסיעות היו לי מאוד קשות. מפה לשם, שוב הדודים התאגדו, ויחד שכרו עבורי חדר במועונות של אוניברסיטת תל אביב. זה היה בית מס' 8.

מהצבא שוחררתי (משקל) ממש עם סיום הלימודים, ואז התחלתי ללמוד לפסיכומטרי כי רציתי ללמוד מדעי התזונה באוניברסיטה. אז האנגלית והמתמטיקה שלי היו ברמה סבירה, והצלחתי להוציא ציון סביר עם פטור מלימודי אנגלית. המחסור בתעודת בגרות חייב אותי לעשות מכינה קדם אקדמית, ואז עברתי לשנה במעונות הסטודנטים בהר הצופים. גרתי שם שנה, וזה היה בית מס' 9.

שנה לאחר מכן עברתי למעונות הסטודנטים ברחובות, ושם גרתי עד שנת 2016, באותו חדר שהיה לגמרי בית מס' 10 שלי.

חשוב להסביר שמהרגע בו התחלתי את המכינה, קיבלתי מלגת מגורים ומחייה. אחרת לא הייתי מצליחה לשלם הכל וגם ללמוד.

לקראת סוף התואר השני, עברתי למכון הערבה בקיבוץ קטורה, ונשארתי שם במשך שנה כמתמחה.

במקביל, הצלחתי להתקבל למשרה שמאוד רציתי באום, ואז עברתי לרומא לכמה חודשים. מפה לשם, ב-2018 עברתי לפריז כדי ללמוד לדוקטורט. גרתי במשך כמה חודשים ברובע ה-19 של העיר, עד שמצאתי חדר להשכרה בבית של צרפתיה בסאן מונדה (Saint-Mandé). אני מניחה שזה היה בית מספר 11.

לאחר הסגר הראשון, החלטתי לעזוב את פריז ועברתי לקמפוס אחר שנמצא בכפר קטן בשם Thiverval Grignon. שכרתי שם חדר במעונות עם עוד 3 דוקטורנטיות - צרפתיה, רוסיה וטוניסאית. היה לי מאוד טוב שם. הקמפוס עצמו היה ממוקם בתוך שמורת טבע שהיתה סגורה לציבור, והיה יער לא נגוע. בכל יום (!) הייתי עושה טיולים\ריצות ביער או הולכת לכייון השני, לכיוון השדות. הייתי שם במשך קצת יותר משנה, עד שסיימתי את הלימודים ועברתי לאוסטריה.