התלבטתי והאמת שאני עדיין מתלבטת אם לכתוב.
הכסף עדיין לא הועבר לאוניברסיטה. הפעם, זו ראש התוכנית, לה נקרא E, שאמורה לעשות את הקליק על האישור של העברה, והיא פשוט לא עושה את זה. ההסכם יושב ללא האישור האחרון (שלושה אנשים בשרשרת כבר אישרו) כבר כמה חודשים ולפני כמה ימים, כששאלתי לפשר הדבר, המזכירה אמרה לי שנראה לה שזה אולי קשור לאיזה עניין לא סגור עם משאבי אנוש. יצרתי קשר עם משאבי אנוש והעובדת, שהיא חדשה ואין לה מושג מכל הסיפור, הופתעה שאני רוצה לסיים את הסכם ההעסקה כל כך מוקדם ושלחה לי הסכם סיום חוזה סטנדרטי לחתום עליו. אחר כך קיבלתי אימייל ש-E לא תאשר את ההעברה, שהדד ליין שלה עוד חמישה ימי עבודה, עד שאני אחתום על אותו חוזה. אותו חוזה אומר שאני אמורה לנצל את כל ימי החופשה שלי טרם סיום החוזה. כאן יש שתי בעיות:
1. בהנתן זה שיש לי לפחות 30 ימי חופשה לא מנוצלים (25 משנה שעברה ועוד כמה מהשנה הנוכחית), זה אומר שאם אני חותמת על החוזה, ההעברה לא תבוצע במועד המתוכנן. עניין ההעברה ידוע כבר כמה חודשים, ולכן היה לכולם מספיק זמן להתארגן.
2. אם אני חותמת על החוזה, אני מוותרת על הזכויות שלי מול המכון וE יכולה פשוט לא לאשר את ההעברה. כרגע המכון נמצא בקשיים כלכליים, וברור לי שהיא מנסה לחסוך כל יורו ולנצל כל הכנסה פוטנציאלית. כלומר, E ככל הנראה לא תאשר את ההעברה ואני אשאר ללא חוזה העסקה וללא מלגה. שימו לב: זו לא E שהתחייבה לאשר את ההעברה. מהנסיון שלי בשנה האחרונה, אני זו שאשא את מחיר האמון בהבטחות מצד גורמים לא מוסמכים.
מעבר לבעיות הללו, יש כאן גם בעיה חוקית של איסור על להכריח עובד לקחת חופשה.
אחרי שהסברתי את כל זה לאחראית הפרוייקט שלי מטעם הEU, היא אמרה לי בפירוש לא לחתום על החוזה לפני שהעברה מאושרת, והיא גם העבירה את העניין להנהלה שלה.
מה אני יכולה לעשות עם העניין?
בנתיים, אני לא עונה למיילים מהמכון ובטח ובטח שלא יוצרת קשר עם E. כבר הבנתי מזמן שE היא שקרנית, מניפולטיבית ואישה בריונית. ניסיתי לפנות לL בבקשה לסיוע. היא אמרה לי לדבר עם E, ואני הסברתי לה שאין לי שום כוונה לדבר עם אדם שמתייחס אליי כמו אל עבד. אמרתי לה גם שאני לא יכולה לחתום על שום חוזה לפני שהעברה מאושרת. היא ענתה לי שאם היא תפנה לE, E תרגיש מאויימת. לתשובה המגוכחת הזו כבר העדפתי שלא לענות. המשמעות: גם הפעם, ישועה מהמכון לא תגיע.
ביום שני אפגש עם ראש המחלקה באוניברסיטה כדי לחשוב מה לעשות. בצהרים יש לי גם פגישה עם סגן השגריר (בסוף כן מתעניינים בסיפור, אספר איך בהמשך).
ועכשיו הנקודה למה אני מתלבטת אם לכתוב: אם אלה לא עובדים, אוסיף את הסיפור לסיפור שיפורסם בעיתון כדי להפעיל לחץ על המכון לשחרר אותי כבר.
יש לי הרגשה שהסיפור יסתיים בקרוב, או לפחות שחלקו הראשון יסתיים. אני מרגישה שהחיים שלי יכולים לקבל תפנית מכל האירוע הזה ולא ברור לי אם זה לחיוב או לשלילה.
---------------------------------------------------
אז איך השגרירות פתאום מעורבת?
לפני כמה שבועות קיבלתי מייל עם הזמנה לאיזה כנס של חרם אקדמי בעקבות אירועי ה7 באוקטובר. ההזמנה הזו ממש הכעיסה אותי וכתבתי בחזרה שהגשתי פירוט מאוד מפורט של מה שאני עוברת, עם בקשה ברורה לסיוע, ולא קיבלתי שום מענה. הפרופסור שקרא את המייל העביר את המקרה לשני דיפלומטים ישראלים שגם יצרו עמי קשר וגם העבירו את העניין לשגרירות. משם השגריר פתאום כן מתעניין. בנוגע לדיפלומטים, אמרו שרוצים לדבר איתי, אבל בנתיים שום דבר קונקרטי לא נקבע.
---------------------------------------------------
במשך כמה וכמה חודשים, מאז שהבנתי שהמכון לא עומד לעזור לי, ארגנתי את כל הסיפור בצורה מאוד ברורה. חילקתי את כל המסמכים לתיקיות, כתבתי הסברים לכל הדברים שיכולים להיות לא ברורים למי שלא היה נוכח במשך כל התקופה (זוכרים שהמכון דאג ששום דבר לא יהיה כתוב?) ויצרתי תיעוד ברור של כל מה שאני עוברת. התשובה לכל שאלה שהעיתונאי שאל גובתה בלפחות מסמך אחד, ככה שלא משנה מה יגידו, לא ניתן לסתור את הטענות שלי או להגיד שאני ממציאה דברים.
העיתונאי ממש התאהב בי (לא בקטע רומנטי) והחליט שהוא רוצה לסקר את הסיפור בגדול וברועש. הוא עיתונאי בכיר באחד משני אתרי\עיתוני החדשות הכי גדולים באוסטריה והעניין מרתיע אותי. עדיין לא נתתי הסכמה אבל הוא רוצה לסקר את הכל, לעשות לי בוק שלם וגם לכתוב על המחקר שלי. אני מניחה שאם זה באמת יצא לפועל, אסגור את הבלוג לתקופה מסויימת.
---------------------------------------------------
פרסמתי לפני הרבה זמן פוסט עם שיר שמלווה אותי לאורך כל התקופה הזו. השיר מדבר על מישהו שנקלע לסיטואציה מאוד מלחיצה ומנסה לזעוק לעזרה ולסיים את כל האירוע. אבל כל הקריאות לעזרה נעלמות באוויר ומותירות שאריות במי הים, שסוחפים אותם בחלקיקים מפוזרים לסלעי הים וחלקם נדבקים לבקבוקי זכוכית שנשלחו למים. האדם בשיר מנסה להחלץ מהסיטואציה וממש נלחם אבל בכל פעם שיש שביב תקווה, גם השביב הזה נעלם.
השיר מסתיים בזה שהוא אוסף את כל שברי הזכוכיות ומחבר אותן ביחד. אז הכל פתאום הופך לבהיר. הוא מבין שמי שהיו המקורות להשראה צריכים להתחלף, אחרת לא נוכל ליצור עולם טוב יותר. ואז הוא ממשיך לרוץ, להאחז בחיים, מנסה להתעלם מרעשי הרקע וממשיך להלחם מבלי באמת להבין לאן המילים שהוא שולח הולכות.
אני מרגישה שהגעתי לחלק האחרון של השיר. הקטע המוזר הוא שגם הילד מהקליפ די מזכיר אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה