כמה ימים אחרי הפוסט הקודם שברתי את היד. רכבתי על האופנים ונהג מונית לא עצר בתמרור עצור והעיף אותי. למזלי הגדול, היו במקום הרבה אנשים שעזרו לי - צילמו את הנהג, התקשרו למשטרה ולאמבולנס, תמכו בי. באמת שכולם היו ממש נחמדים. ואני כמו ילדה קטנה, בכיתי כאילו סו, העולם הגיע. כולם היו בטוחים שאני בוכה כי כואב לי אבל האמת היא שבכיתי על הכל - על החקירה, על הלחץ, על ההתנהלות שלי בכל המצב. על הכל חוץ מעל הכאב הפיזי, שכבר חוויתי קשים ממנו.
אז לקחו אותי לבית החולים. כשהגענו, נשארתי לבד עם הפרמדיק ופתאום הוא אמר לי "את לא בוכה כי כואב לך. את עצובה.", ואמר לי שמה שלא קרה, הכל יסתדר. ואז קיבלתי הודעה מהמנטור שלי, שאמרה לי שהיא רוצה לפרוש מהוועדה (בסוף זה לא קרה). התקשרתי לחבר שלי כדי שיגיע, ואז הכניסו אותי לחדר רנטגן. על המסך של הרופא היה כתוב Bald ist alles wieder gut (בקרוב הכל יהיה בסדר), וזה נתן לי תקווה. פתאום הרגשתי שהגעתי לתחתית ושמשם הכל יעלה.
ונראה לי שזה נכון. למחרת בבוקר, לקחתי את האופניים לחנות לתיקון והמוכר אמר לי שהביטוח של הנהג הפוגע ישלם על כל הנזק, ושהוא יעשה כאילו שהנזק אפילו יותר גדול. שבוע לאחר מכן קיבלתי ממנו פירוט עם כל הדברים שהוא יחדש וישפץ באופניים, ובואו נגיד שבקרוב אקבל אופניים שווים במיוחד :) הבנתי שהנהג הפוגע גם יצטרך לפצות אותי על כל הפציעות, פגיעה בפרודוקטיביות ושאני גם יכול לטעון שהבגדים שלי נהרסו (יש תמונות שהם מלאים בדם). לא בטוחה עדיין איך עושים את זה.
אז הנה הגבס:
 |
| עם ציטוט מהנסיך הקטן |
 |
| האדום זה השבר |
אז מאז אני עם גבס. הייתי אמורה ללכת ביום שישי לצ'אק אאוט, וככל הנראה להוריד אותו, אבל בסוף אלך רק ביום שני. למה? עכשיו מגיע סיפור אחר.
בפוסט הקודם כתבתי על L, ועל זה שהיא הפסיקה לדבר איתי אחרי אותו אימייל. החלטנו כן לדבר ולשים את העבודה בצד, ואפילו נפגשנו פעם אחת, אבל זה היה ממש לא זה. קיבלתי ממנה ווייב מאוד רשמי ומאז שוב לא דיברנו. בסוף אוקטובר כתבתי לה שאני מרגישה שאנחנו צריכות לדבר. שאני מרגישה שאני צריכה לסגור מולה דברים ולהסביר מה קרה, וגם להודות לה על התמיכה. לקח לה הרבה מאוד זמן לענות, והיא אמרה שהיא עסוקה ושהיא תנסה למצוא זמן (במילים אחרות, לא מתאים. אחרת היא היתה מוצאת זמן). מאוד רציתי לכתוב לה אחרי כמה ימים, אבל החלטתי להניח לה ולא ללחוץ - כשהיא תהיה מוכנה, היא תענה. ובאמת לפני כמה ימים היא ענתה ושאלה אם ארצה להפגש בשישי בבוקר, כלומר שלשום. התלבטתי. ניסיתי לחשוב אם אצליח להגיע לבית החולים וגם להספיק והבנתי מהר מאוד שלא. אז הסכמתי, והחלטתי ששווה לסבול את הגבס עוד קצת בשביל הפגישה.
שוב, לא היתה פגישה טובה. אמנם לא רעה ושתינו היינו מאוד כנות אחת עם השניה. מסתבר שהיא פוחדת ממני, וממה שאני עלולה לעשות. היא אמרה לי שהיא מאוד פוחדת שהיא חשפה את עצמה יותר מדי מולי ושהיא סיפרה לי דברים יותר מדי אישיים, ושזה עלול להתנקם בה. היה לי מאוד עצוב לשמוע את זה, אבל גם הבנתי שזה היה בדיוק הפחד שלי. אני מנסה להבין מה זה שגרם לנו להתקרב כל כך אחת לשניה, הרבה יותר מחברות רגילות, ובו בזמן גם לפחד כל כך. זה אף פעם לא קרה לי קודם. ברור מאוד שבמצב בו באמת אעשה משהו שעלול לפגוע בה (לא), היכולת שלה מולי תהיה הרבה יותר חזקה. אם חושבים על זה ככה, מבינים שאין לה שום סיבה לפחד ממני אבל, כשאני מנסה להסתכל פנימה, אני מתחילה לחשוב שפיתחנו סוג של מערכת יחסים\חברות לא בריאה שמציבה את שתינו במצב מאוד שביר, לפחות מהפן הרגשי.
במקביל, אני מנסה לחשוב בראש אם אפשר להפוך את כל הסיפור ככה שהיחיד שיפגע יהיה המנהל עצמו. אני מתחילה להרגיש רע מהמחשבה שאנשים עלולים להפגע. הם אמנם פגעו בי, אבל בלי כוונה. אני כמובן לא מדברת על מי שכתב בטוויטר וחתם על העצומה הגזענית, אבל נראה לי שהם משהו שהמנהל עצמו דירבן, עצם זה שהוא בחר לא לעשות כלום תחת התירוצים של אני צעירה מכדי להפגע וחופש ביטוי. בכל מקרה, L אמרה שאם אני רוצה, היא יכולה לסדר שהגראנט שלי יעבור כבר עכשיו לאוניברסיטה. זה אומר המון, כי כל החשיבה של הEU היתה שהמכון יעשה הכל כדי לא להעביר את הגראנט, כי זה מאוד רע בשבילם (זה לא בכל הגראנטים, אבל כן בסוג שאני מקבלת). הם רוצים לחכות עד תחילת 2025, ואז להתחיל בתהליך ההעברה, ובמקביל להתחיל בהגשת התלונה הרשמית. וכאן גם מגיעה הנקודה שאני לא רוצה לפגוע. אנסה לדבר עם מנהלת הפרוייקט שלי ולהבין אם במקום להגיש תלונה נגד "מכון", אפשר להגיש תלונה נגד המנהל עצמו. כשזה נגד "מכון", המנהל יגלגל את האחריות לL, וזה כל כך לא מה שאני רוצה שיקרה.
---------
מעבר לסיפור הזה, מאוד טוב לי במקום החדש ובוינה בכלל. אני מרגישה שיש לי יותר חברים ובטוח שיש יותר אפשרויות בילוי, מעבר לרכיבות ולטיולים ביער. איכשהו יוצא לי לפחות פעמיים בשבוע להתקל בפרסום לאירוע תרבות כלשהו, ואני פשוט הולכת. זה התחיל במוזיאון; אירועים במרכז לתרבות צרפת; השבוע היה קונצרט של הפילהרמונית האיטלקית. רציתי גם ללכת להקרנה של איזה סרט על השואה, אבל בסוף המרתי את זה באותו קונצרט שמצאתי. הייתי פעם אחת באירוע של ישראלים ופעם בקונצקט קלעזמער.
אני גם יותר פרודוקטיבית פה. במכון איכשהו העבודה שלי לא ממש עניינה אנשים, והיה לי מאוד קשה לקבל פידבק על מה שאני עושה. מאז שהגעתי לפה, שלחתי את המאמר שלי לשיפוט, שלחתי מאמר ביקורת על מאמר של עזה (התקבל, וזה הולך להיות מצחיק) וקיבלתי הצעה להצטרף לאיזו קבוצת עבודה בWFP. ממש לפני שהגעתי לפה, שלחתי התמודדות כדי להציג את הפרוייקט שלי ביריד המדע האירופאי והשבוע קיבלתי הודעת זכיה. ממש שמחתי כי:
1. כל שנה נבחרים רק 40 פרוייקטים מכל העולם, ככה שזה נחשב להישג. מבחינתי, זה גם אומר שיש לי הזדמנות לבדוק אם המודל שלי מייצר תוצאות שבאמת יכולות להיות מובנות לאנשים ללא רקע בכלכלה או סטטיסטיקה.
2. הם מממנים הכל כולל הכל, כולל אירועים מגניבים לי ולשני אנשים מבחירתי. אז הזמנתי את המנחה מהדוקטורט, שאמר שיבוא בשמחה. האדם השני הוא... וכאן אני חוששת מהבעיה - אחד מחברי וועדת האתיקה. הוא מאוד נחמד וגם התחלנו פרוייקט ביחד. הוא מנהל קבוצה של חוקרים וחשבנו שהמודל שלי יכול להשתלב במשבצת שכרגע ריקה בפרוייקט. כבר כתבתי קודם שאני לא רוצה לפגוע באנשים שהם לא המנהל :\
---------
ובעניין השרביט החם. הנושא אמנם מדבר על ילדים אבל, מקריאה בפוסט של מוטי, הבנתי שאני עושה המון שיבושי לשון בכל פעם שאני לומדת שפה. אז הנה כמה דוגמאות מהזמן האחרון:
Vorsichtig אומר זהירות. אז נגיד אם אני שמה כוס בקצה השולחן, מישהו יכול להגיד vorsichtig, ואני אשים לב ואזיז אותה. במקרה שלי, יש לי נטייה לשפןך\לשבור\ללכלך כל דבר שאני נוגעת בו. בכל פעם שאני באה לעשות משהו, חבר שלי אומר Vorsichtig!. אבל לפעמים הוא לא שם לב. Vor אומר לפני וNach זזה אחרי. ההגיון הפשוט אומר שאם צריך לשים לב אחרי שמשהו כבר נשבר, זה יהיה Nachsichtig. אבל מסתבר שלא. זו מילה שאכן קיימת, אבל בעלת משמעות שונה לחלוטין - ותרן או התפשרות.
Eins אומר אחד. כשמדברים ומתייחסים לשמשהו, Eins יכול להפוך לEinen. לדוגמה: Einen Löffel פשוט אומר כף. Zwei אומר 2. ההגיון הבריא אומר שכשמתייחסים לשתי כפות, נגיד Zweinen Löffel. אבל מסתבר שלא, זה נכון רק לספרה 1.
סיומת rei מציינת מקום בו מייצרים משהו. לדוגמה, Backerei זו מאפייה, Fleischerei זו קצבייה וWäscherei זו מכבסה. ההגיון הבריא אומר שחנות פירות תקרא Obsterei, בית קפה יקרא Kaffeerei וחנות אופניים תקרא Fahrraderei. אבל לא.
יש עוד המון המון דוגמאות ותמיד צוחקים על השגיאות שלי. אבל ככה לומדים :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה