הרבה מאוד זמן לא כתבתי והזמן לא עמד מלכת. אני כרגע בפוסט דוקטורט אותו התחלתי שנה שעברה באוסטריה. אני גרה עם מישהו שהכרתי פה והפך לחבר שלי\ ומאוד טוב לנו ביחד. וכמו תמיד, אני בחוסר וודאות. התקבלתי למשרת חלומותי באחת האוניברסיטאות בארץ. להגיד משרת חלומותי, זה קצת לא נכון, כי המשרה אפילו יותר טובה מזו שחלמתי עליה. הם מציעים לי להצטרף כמרצה בכירה לסגל אקדמי בכיר (זה מה שהם כתבו. אין לי מושג מה ההבדל) במסלול מקוצר לפרופסורה (מסתבר שיש דבר כזה), במצב בו ברור לשני הצדדים שאני סופר ג'וניור. אני מאוד שמחה מהקבלה לכזו משרה, אבל גם מאוד לא רוצה לחזור לארץ. אני מרגישה שכיף לי בארץ, אבל כאורחת. המצב בארץ מאוד מוריד לי. העובדה שאני תמיד צריכה להלחם על דברים פשוטים, העובדה שאני לא יכולה סתם ככה לעשות ספורט איפה ומתי שבא לי, העובדה שאני צריכה לאטום את עצמי כדי לא להתייחס לקללות וצעקות של נהגים שרוצים שארכב מהר יותר על האופניים הלא ממונעים שלי או שאחצה מהר יותר את הכביש (ואני הולכת מאוד מהר!!!!!!), שאנשים דוחפים אותי בתור ותמיד לחוצים, שאני משלמת המון על ביטוחים שונים ולא מקבלת כלום כשאני צריכה משהו, שאני צריכה לשלם סכומי עתק על שכירות ושוב, שאני לא יכולה סתם ככה לעשות ספורט בקלות ומבלי להתקל בכל כך הרבה מכוניות. מצד שני, זו באמת משרת חלומותי.
החלטתי ללכת על זה כסוג של נסיון, בידיעה שאם לא טוב לי, אני יכולה לעזוב. השאלה היא מה אני יכולה לקבל מלהשאר פה, ברמה המקצועית, כמובן. זה משהו שאצטרך לברר.
תוך כדי שאני כותבת את כל זה, אני מבינה שאין באמת סיבה לדאוג. כשארצה להפוך לחוקרת קבועה פה, באם ארצה, אצטרך לברר מה הפרוצדורה. אבל אני לא שם, ואין טעם לבזבז על זה אנרגיות שיכולות ללכת לכיוונים יעילים וחיוביים יותר.
חזרתי אתמול משבוע בקומו, באיטליה. הייתי בסאמר סקול והיה נהדר. אני אמנם נורא נורא עייפה אבל לפחות הצלחתי לטייל המון ולראות את האזור ולטפס לגבהים לפני תחילת הקורסים. דווקא מה שהכי רציתי לבקר - הגן הבוטני - לא היה להיט. בואו נגיד שגיליתי צמחים הרבה יותר מעניינים בטבע עצמו, הרחק מהעיר. זה גרם לי להיות עייפה. יצאתי כל יום ב-4 בבוקר והצלחתי להרדם רק בסביבות 11-12, כי חלקנו חדר בהוסטל-פאב, אבל אני מרגישה שזה היה שווה את זה.
ביום שני יהיה יום ההולדת שלי והחלטנו לנסוע לחופשה. רציתי בהתחלה לעשות טיול בבוסניה אבל בסוף החלטנו ללכת לקרנטן (Kärnten), לאזור שבעיקר מתוייר בחורף. בשבילי זה נהדר כי אוכל לטייל המון ולחוות הרבה מהטבע. באחד הימים אעשה גם צניחה כזו שקופצים מההר. מסתבר שזה נקרא רחיפה (תודה לויקיפדיה). אני מקווה שזה יהיה כיף ומפחיד מספיק (מאוד קשה להפחיד אותי, וזה קצת מבאס). אני רוצה לחוות התרגשות מאקסטרים אבל סף הפחד שלי די גבוה. בואו נגיד שבאנג'י 90 מטר לא עשה לי כלום. היה כיף כמובן, אבל זה לא גרם ללב שלי לקפוץ.
רק להסביר שאני כותבת "אני" כי חבר שלי לא אוהב לטייל. אבל זה ממש בסדר. ביום ההולדת שלו הלכנו לחופשת סקי ובזמן שהוא עשה סנואובורד, אני בעיקר טיילתי בהרים המושלגים (זה לא קל אבל הרבה יותר פשוט מטראק מדברי, מהבחינה שלא מתייבשים. הדבר היחיד שצריך לדאוג לו הוא מספיק אוכל וכמה זוגות גרביים איכותיות להחלפה תדירה). עשיתי סנואובורד יום אחד והבנתי שיותר כיף לי לטייל בטבע.
בעונה הזו אוכל ושתייה כבר לא יהוו אישיו. אני מאוד מתרגשת לראות מה קורה שם מבחינת בעלי חיים וצמחייה 😊
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה